מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
5. המערער שב וטוען כי המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה אלא רק בחלוף כשנה תמימה מאז הגשת התביעה וכי במהלך תקופה זו התקיימו חמישה דיונים, הוגשה חוות דעת מומחה, ניתנו צווים לקיום הליכים מקדמיים והצדדים אף הופנו לגישור. המערער מוסיף ומלין על קביעת בית המשפט כי ספק אם נכנס ל"טרקלינו" של בית המשפט טרם שהוכרעה הבקשה לחיוב באגרה, ולשיטתו די בפתיחת ההליך ובתשלום האגרה על-פי סיווגו הראשוני על מנת שההליך ייחשב כהליך המתנהל כדין והלכה למעשה ההליך דנן אף התנהל במשך שנה ויותר עד מתן פסק הדין הדוחה את התביעה על הסף. לחלופין, שב המערער וטוען כי מרוץ ההתיישנות החל רק עם חשיפת הקלטת בדצמבר 2011 שכן חשיפה זו היא שיצרה את כוח התביעה הממשי בעניינו ובלעדיה לא ניתן היה להוכיח כי ממצאי חקירת המשטרה הצבאית שעמדו בבסיס חוות דעתו של הפצ"ר הם מסולפים. עוד טוען המערער כי הסתרת הקלטת על-ידי המדינה מהווה תרמית או הונאה, כמשמען בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, וגם מטעם זה התביעה לא התיישנה והוא מציין כי אף שסבר כבר בשלב מוקדם יחסית כי המדינה מעלימה ממנו ראיות לא היה בידיו להוכיח זאת עד לשידור התוכנית "עובדה", אז התגלתה לו התרמית. המערער מוסיף וטוען כי יש להחיל בנסיבות העניין גם את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולקבוע כי הקלטת היא עובדה חיונית לביסוס עילת התביעה ועל כן העלמתה הביאה להתיישנות שלא מדעת. אשר לתגובת משרד המשפטים לגילוי הקלטת שב המערער וטוען כי מדובר בהודאה בזכות כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, וגם בכך יש לטענתו כדי לבסס את המסקנה כי תביעתו לא התיישנה. לבסוף, מלין המערער על חוסר תום הלב שאפיין את התנהלות המדינה אשר הסתירה ראיות מהותיות ומשאלה נחשפו היא טוענת להתיישנות התביעה מבלי לאפשר לו להציג את טענותיו בפני בית המשפט. אשר על כן, עותר המערער לביטולו של פסק הדין הדוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין הוא עותר לכך שטענת ההתיישנות תתברר ותוכרע על-ידי בית המשפט המחוזי רק בתום ההליך ולאחר שמיעת הוכחות.
6. המדינה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה במסגרת הבקשה לחיוב באגרה ולשיטתה די בכך שעמדה על זכותה להעלאת טענה זו על-מנת לקבוע שלא החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלאתה. עוד טוענת המדינה כי כל האירועים הנטענים על-ידי המערער אירעו לפני המחצית הראשונה של שנת 2002 ועל-כן התביעה שהוגשה בשנת 2012 התיישנה זה מכבר וגילוי הקלטת אינו דוחה את מרוץ ההתיישנות שכן הקלטת אינה חלק מעילת התביעה אלא ראיה בלבד להוכחתה. המדינה מדגישה כי תוכן הקלטת היה ידוע למערער בזמן אמת וכך גם כל העובדות והאירועים המופיעים בה, שכן הוא נטל בהם חלק והיה באפשרותו לטעון להתרחשותם לפני שנים רבות. מכל מקום, לשיטת המדינה תביעתו של המערער ונזקיו הנטענים מתבססים על התנהלותה של המדינה ויחסה כלפיו ולא על היעלמות הקלטת והוא חוזר בתביעה על טענות שכבר הועלו על-ידו בעבר. המדינה מוסיפה וסומכת ידיה על נימוקיו של בית המשפט המחוזי בדחותו את טענות המערער בדבר התקיימות החריגים להתיישנות המנויים בסעיפים 9-6 לחוק ההתיישנות ומבקשת להבהיר כי אין לייחס לקלטת את המשמעות שמנסה המערער לייחס לה, שכן חוות דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי וההליכים שננקטו נגד המערער התבססו על אירועים אחרים שאינם נוגעים למה שתועד בקלטת. אירועים אלה, כך נטען, שונים אמנם לחלוטין באופים ובחומרתם מהמעשים שייחס דיראני למערער, אך מדובר באירועים חריגים כשלעצמם אשר הובילו את הפצ"ר להמליץ לנקוט בצעדים פיקודיים נגד המערער. מכל מקום, כך מוסיפה המדינה ומבהירה, צעדים פיקודיים אלה לא ננקטו בסופו של יום והמערער שוחרר מסיבות אחרות. לעניין הערתו של בית המשפט על התנהלות המדינה, טוענת המדינה כי המידע שנמסר לבית משפט זה בעתירה הראשונה לפיו למערער נמסר כל חומר החקירה לא נתמך בתצהיר וממילא שגה בית המשפט עת ייחס למדינה הגשת תצהיר שאינו אמת. מכל מקום, כך מוסיפה המדינה וטוענת, ההודעה לבג"ץ בדבר העברת כל חומר החקירה למערער התבססה על מידע שמסרו המשטרה הצבאית והפרקליטות הצבאית. ...