על-אף ההזדמנות הברורה שהייתה להן [למבקשות] לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז. אין ספק, שבמסגרת טענותיהן נגד סיכוייה של התביעה נגדן, התבקש שיטענו גם את טענת ההתיישנות. אך הן לא ניצלו את ההזדמנות ולא טענו אותה.
11. במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי העלאת טענת ההתיישנות על-ידי המדינה בכתב ההגנה מקיימת את הכלל בדבר העלאתה בהזדמנות הראשונה וכי אין ללמוד מפסק הדין בעניין אסורנס לענייננו שכן בשונה מהמקרה שנדון שם בענייננו, לגישתו, לא העלתה המדינה טענות לגופה של התביעה והתייחסה אך ורק לצורך בחיוב המערער בתשלום אגרה. קביעה זו אינה נקייה מספקות בעיניי אך גם אם אניח לטובת המדינה כי הבקשה שהגישה לחייב את המערער באגרה לא הייתה "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות על ידה, אין בכך כדי להועיל לה. זאת משום שסקירת מכלול ההליכים שהוגשו והדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט המחוזי טרם הגשת כתב ההגנה מוליכה אל המסקנה כי היו למדינה הזדמנויות לא מעטות להעלות את טענת ההתיישנות טרם העלאתה בדצמבר 2012 בכתב ההגנה והיא לא עשתה כן.
במהלך השנה שחלפה מאז הוגשה על-ידי המדינה הבקשה לחיוב המערער בתשלום אגרה (5.2.2012) ועד למועד שבו הוגש על-ידה כתב ההגנה (24.12.2012) התנהל למעשה בין הצדדים הליך פעיל אשר כלל הגשת בקשות שונות ודיונים שקיים בית המשפט במעמד הצדדים. כך למשל, הגישה המדינה ביום 28.2.2012 בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לאיסור פרסום וקיום דיון בדלתיים סגורות במעמד צד אחד" אשר נתמכה בתצהירו של קצין ביטחון המידע של חיל המודיעין. בבקשה זו התייחסה המדינה לטענות המערער בכתב התביעה בציינה כי האירועים המדוברים מגלמים מידע מסווג ביותר ועתרה לאיסור פרסום, לקיום הדיון בדלתיים סגורות ולשמירת התיק בכספת בית המשפט. ביום 7.3.2012, קיים בית המשפט המחוזי קדם משפט בתביעה במהלכו ציין המערער כי הוא מבקש להגיש חוות דעת רפואית ובאת-כוח המדינה ציינה בתגובה כי "מבחינתי אם תצורף חוות דעת ויטענו ברצינות לנזק הנפשי ולא כפי שזה נטען כלאחר יד בכתב התביעה, יש להסביר את הקשר הסיבתי ואת הנזק הכספי כולל הפסד השתכרות. זאת תביעה אחרת לגמרי". טענות אלה הן טענות מובהקות לגופם של דברים. באת כוח המדינה חזרה אמנם בהמשך דבריה שם על הצהרת הכוונות להעלות את טענת ההתיישנות בעתיד באומרה "אני שומרת גם על טענת ההתיישנות שאני חושבת שהיא טענה טובה" (שורות 21-18 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.2012), אך טענה כזו לא הועלתה ולא נטענה כנדרש גם באותו שלב. לאחר קדם המשפט הגיש המערער חוות דעת רפואית מטעמו וביום 10.5.2012 הגיש בקשה לאסור על נציגי המדינה להיפגש עם מפקדו במשטרת ישראל. המדינה הגישה ביום 15.5.2012 תגובה מפורטת לבקשת המערער בה התייחסה, בין היתר, לטענות שהעלה בכתב התביעה והכחישה אותן (ראו סעיף 7 לתגובת המדינה מיום 15.5.2012, מוצג מע/17). בדיון שקיים בית המשפט ביום 20.5.2012 הוסיפה המדינה והתייחסה לחוות הדעת הרפואית שהגיש המערער (שורות 12-11 לפרוטוקול הדיון מיום 20.5.2012) וכן לנסיבות פנייתה למפקדו. לאחר שבית המשפט קיבל את בקשת המערער ואסר על המדינה להיפגש עם מפקדו במשטרה או לעשות שימוש בתיקיו האישים בצה"ל ובמשטרה, אף הגישה המדינה בעניין זה בקשת רשות ערעור (רע"א 4826/12, [פורסם בנבו] ראו מוצג מע/19) שהתקבלה ביום 7.8.2012.