12. ההליכים השונים שתוארו עד כה אינם ממצים את מלוא כתבי הטענות והדיונים שהתקיימו בהליך בשלב שקדם להגשת כתב-ההגנה ולהעלאת טענת ההתיישנות במסגרתו ואליהם ניתן להוסיף הגשת תחשיבי נזק לצורך פשרה; הליך גישור שהצדדים ניהלו; החלטה מפורטת לעניין האגרה מיום 20.7.2012; וכן בקשות לתיקון כתב התביעה ולמתן אורכה לתשלום האגרה. אך הסקירה התמציתית של ההליכים השונים שהתנהלו טרם העלאת טענה מפורשת להתיישנות בכתב ההגנה ממחישה היטב כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, החמיצה המדינה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. מסקנה זו מתיישבת עם התכלית שביסוד כלל "ההזדמנות הראשונה" עליה עמדנו לעיל והיא - מניעת ניהול הליך סרק, וכן עם הגישה המרחיבה את גדר המקרים אשר יש לראותם כ"הזדמנות ראשונה" להעלאת הטענה. בשולי הדברים יצוין כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין התובע נכנס ל"טרקלינו" של בית המשפט כל עוד לא שולמה על-ידו האגרה הנדרשת, כבר נפסק לא אחת כי "אי תשלום אגרה במועד אינו מאיין את קיומה של התובענה ופגם זה אינו פגם היורד לשורש העניין" (רע"א 3601/13 רשות שדות התעופה בישראל נ' שיף, [פורסם בנבו] פסקה 6 (23.5.2013) והאסמכתאות שם). עוד נפסק כי הסמכות למחוק תובענה בשל אי תשלום אגרה מספקת היא סמכות שבשיקול הדעת (שם). בענייננו מדובר בתובע אשר סיווג תחילה את תביעתו כ"תביעה לנזקי גוף" ושילם אגרה בהתאם ומשקיבל בית המשפט בהחלטתו מיום 20.7.2012 את טענת המדינה לפיה סיווג זה אינו תואם את מהות התביעה, שילם את יתרת האגרה המגיעה. אך בתקופת הביניים, המשיך בית המשפט המחוזי עצמו לנהל את ההליכים בתביעה זו כסדרם.
מטעמים אלו, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לסוגית ההתיישנות ולקבוע כי המדינה החמיצה את ההזדמנות להעלות טענה זו. בהינתן המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות שהעלה המערער לעניין תחולתם של החריגים השונים הקבועים בחוק ההתיישנות.
13. בתשובתה לערעור שבה המדינה והעלתה טענות סף נוספות שהועלו על-ידה בבית המשפט המחוזי אותן דחה לאחר שדן בהן למעלה מן הצורך. כוונתי לטענות הנוגעות לייחוד העילה לפי חוק הנכים ולפטור המוקנה למדינה בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. טרם שאפנה לדון בטענות אלה, יש להסיר מן הדרך את טענת המערער לפיה אין המדינה רשאית להעלותן בתשובה לערעורו משלא הגישה ערעור מטעמה. הלכה פסוקה היא כי משיב בערעור שזכה בדין אינו יכול אמנם להגיש ערעור ולעתור לשינוי ההנמקה, אך משהוגש ערעור על-ידי הצד שהפסיד, אין מניעה כי המשיב יתמוך בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא מנימוקים אחרים (תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 841-840 (מהדורה שביעית, 1995); ע"א 4440/12 חלה נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקה 6 (8.12.2013); ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 188 (1987)).