25. למעלה מן הצורך יצויין, כי ניתן להגיע לתוצאה זהה גם בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק החוזים, מאחר והמסמך הנחזה להיות הסכם מכר מהנתבע 2 לנתבע 1 ("נ/2") איננו עומד בדרישות החוק בנוגע לחוזים מסוג זה.
הנתבע 2 עונה להגדרת "עוסק ברכב" כמשמעותו בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח-2008 (להלן: "חוק מכירת רכב משומש"). הנתבע 2 לא צירף להסכם "נ/2" "טופס גילוי", כהגדרתו בסעיף 4(א)(2) לחוק מכירת רכב משומש כפי שהחוק מחייב, ומשנשאל על ידי בית המשפט האם יש בידו להציג מסמך מעין זה, השיב בשלילה (עמ' 3, 13-14).
על כן, גם אם מטרתו של החוזה "נ/2" היתה חוקית לכאורה, הרי שדי בכך שתוכנו אינו חוקי, ואף מטעם זה הוא בטל. אם כי לטעמי, כאמור, דרך המלך בה יש לילך בנסיבות העניין הינה הדרך המותווית בסעיף 13 לחוק החוזים ויש לראות בחוזה משום חוזה למראית עין.
האם התקיימה הטעיה?
26. עתה, לאחר שהגענו למסקנה כי לאמיתו של דבר פעל הנתבע 1 מטעמו של הנתבע 2, וכי בעצם המוכר הינו זה האחרון, הרי שמדובר למעשה בעסקה מסוחר רכב לידי לקוח פרטי.
על עסקה מסוג זה חלות בעת ובעונה אחת הוראות דין שונות. נתייחס רק אל מקצתן.
27. ההוראה הראשונה הרלבנטית מצויה בסעיף 15 לחוק החוזים, שעניינו הטעיה. עם זאת, סעיף זה, אף אם יבוא התובע בגדרו, מקנה סעד של ביטול. התובע ביקש אמנם את ביטול העסקה ורק לחילופין סעד כספי. ברם, דומה כי סעד של ביטול הינו סעד פחות מתאים לנסיבות העניין. הרכב נרכש לפני קרוב לשנה ומאז נעשה בו שימוש ע"י התובע. שוויו כיום מושפע הן מחלוף הזמן, הן מהיקף ואופן השימוש שנעשה בו, ועוד. בנסיבות אלה, מתוך הקדמת המאוחר ובחינת הסעד הרלבנטי, ומאחר והסעד בו יש למקד את הדיון הוא הסעד הכספי הנתבע, הרי שלטעמי ההוראה המרכזית לענייננו הינה הוראת סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), שעניינה הטעיה צרכנית. זאת, שכן שילובן של הוראות סעיפים 2 ו- 31 לחוק הגנת הצרכן יוצר את עוולת ההטעיה הצרכנית ומאפשר פסיקת פיצויים בנזיקין בגינה, וכן מאחר ולאור מסקנות הדיון דלעיל ברור כי התובע עונה להגדרת "צרכן" והנתבע 2 עונה להגדרת "עוסק", כמשמעותם בחוק הגנת הצרכן.
אין משמעות הדבר כי אין חשיבות לסעיף 15 לחוק החוזים לענייננו. מדובר בסעיף מרכזי המשליך על פרשנותן של הוראות דין אחרות אשר עניינן בהטעיה, ועל כן עוד נשוב אליו.