28. סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן שכותרתו "איסור הטעיה" קובע:
"לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה)".
הסעיף גם קובע רשימה ארוכה, לא סגורה, של מקרים אשר הינם עניינים מהותיים לעסקה. מתוכם רלבנטיים לענייננו, למשל, סעיפים קטנים (1), (2), (4), (13), ובוודאי ס"ק (15).
בענייננו אין ספק, אפוא, כי העובדה שהרכב היה מעורב בתאונה קשה והוכרז בעבר "אובדן להלכה" מהווה עניין מהותי, והשאלה הינה האם התקיימה הטעיה.
29. הנתבעים טוענים כי לא הטעו מאחר והם עצמם לא ידעו, ולא יכולים היו לדעת, על הנזקים לרכב, באשר אלו התרחשו שנים לפני שרכשו את הרכב. טענתם זו, על שני ראשיה, אינה פוטרת אותם מאחריות.
אשר לטענה הראשונה, במישור העובדתי, ספק רב בעיניי האם אכן יש ממש בטענת הנתבעים ולפיה לא ידעו על עברו של הרכב. ראשית, מאחר ואין מקום ליתן אמון בכל שאר חלקי גרסתם של הנתבעים, ולאור העובדה כי הוליכו את התובע בכחש, אין כל סיבה ליתן אמון בטענתם זו. בנסיבות העניין, כל התנהלותם של הנתבעים אומרת דרשני ומעידה על התנהגות שלא בתום לב. שנית, מן הראוי לזכור כי הרכב נרכש ע"י הנתבע 2 בעסקת החלפה (הסכם "נ/1"). בעסקה זו אף לא צויין מה השווי הכספי של הרכב עליו הוסכם לצורך ההחלפה. לטעמי, יש להתייחס במידה לא מבוטלת של חשדנות לעסקאות מסוג זה, המאפשרות לאחר מכן לכל אחד מן הבעלים לטעון כי לא ידע על פגימות קודמות ברכב.
אשר לטענה השניה, במישור העובדתי, לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאי שבחן את הרכב לאחר התאונה והתמונות המצורפות לה, אין ספק בעיניי כי אילו היה הרכב נבדק במכון בדיקה, או ע"י איש מקצוע, היה עברו של הרכב מתגלה. אני קובע כי גם אם לא היתה ידיעה פוזיטיבית אצל מי מהנתבעים בנוגע לעברו של הרכב, הרי שמבחינת עצם היכולת לדעת על עברו, יכולים היו הנתבעים לדעת עליה אילו היו בודקים את הרכב או נוקטים באמצעים מתאימים אחרים כלשהם.
במישור המשפטי, השאלה המעניינת יותר איננה האם ידעו הנתבעים או יכולים היו לדעת. התשובה לשאלה השניה היא כאמור בחיוב, בעוד שעל השאלה הראשונה, בדבר ידיעה סובייקטיבית-פוזיטיבית, ידיעה שאינה קלה להוכחה, אין צורך להשיב. השאלה החשובה לענייננו הינה האם היה על הנתבעים לדעת. ביטוי זה מצוי בסעיף 14(א) לחוק החוזים, אולם, כמוסבר ע"י המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן, בספרם "חוזים", אבירם הוצאה לאור – תשנ"ג, כרך ב' (להלן: "פרידמן וכהן"), בעמ' 672, מבחינה עיונית ומעשית מדובר במקרה פרטי של הפרת חובת הגילוי הקבועה בסעיף 15. לטעמי, גם על שאלה זו, האם היה על הנתבעים לדעת, יש מקום להשיב בחיוב.