פסק דין
1. תביעה בסכום של 7,500 ₪ שהוגשה ע"י רוכש רכב אשר לטענתו הוטעה בעת המכירה, כנגד המוכר וכנגד אחיו של המוכר שהוא בעל "רשיון סחר", כמשמעותו בתקנה 291 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "סוחר רכב" ו- "תקנות התעבורה", בהתאמה).
טענות התובע:
2. ביום 8.10.09 חתם התובע עם הנתבע 1 על זכרון דברים לרכישת רכב מסוג פיז'ו 206 משנת מודל 2000 בעקבות מודעה למכירת הרכב שפורסמה באתר האינטרנט "יד 2".
3. הנתבע 1 הציג עצמו בפני התובע במשך המגעים לפני המכירה כבעל הרכב. רק בבואם לבצע העברת בעלות ברכב הציג הנתבע 1 יפוי כוח מטעמו של הנתבע 2 לשם העברת הבעלות ואז התברר לתובע כי הרכב מצוי למעשה בבעלות הנתבע 2, שהינו אחיו של הנתבע 1, ואשר עוסק במסחר ברכבים, כפי שעולה מרשיון הרכב על שמו, בו צויין "הפקדת סוחר".
4. התובע שילם לנתבע 1 בעת העברת הבעלות סכום של 19,500 ₪, סכום התמורה שסוכמה בין הצדדים עוד קודם לכן, הנמוך ממחיר המחירון, שעמד אותה עת על סך של 23,000 ₪. הרכישה במחיר הנמוך מהמחירון נבעה מליקויים שנמצאו ברכב, כגון: מזגן שלא עבד וזקוק היה להחלפת מדחס, צירים לא תקינים בתא מטען, בית מראה שמאלית שבור, ועוד; מהצורך בחידוש רשיון הרכב במועד קרוב והצורך בתשלום אגרת רישוי; ומריבוי בעלויות קודמות.
5. לאחר רכישת הרכב פנה התובע לחברת הביטוח "איילון" על מנת לבטחו, אולם נאמר לו כי הוא אינו יכול לבטח את הרכב בביטוח מקיף, שכן הרכב עבר תאונה קשה, הוכרז כ"אובדן להלכה" ושוקם. משנודע לתובע כי הרכב הינו רכב שנהרס בתאונה ושוחזר, כהגדרתו, פנה לנתבע 1 והודיע לו כי רצונו בביטול העסקה עקב הטעייתו לסבור כי מדובר ברכב משומש במצב סביר ובמחיר טוב, והסתרת העובדה ולפיה עבר תאונה קשה שגררה ירידת ערכו.
6. הנתבע 1 סירב לבטל את העסקה. בהמשך התקשר אל התובע הנתבע 2 והציע לו לרכוש רכב אחר במקום הרכב שרכש, מסוג יונדאי גטס, אשר שוויו כ- 50,000 ₪, ואשר תמורתו יהא על התובע להוסיף סכום של 30,000 ₪, דבר שלא היה באפשרותו של התובע לעשות. בשיחות נוספות שהיו לתובע עם הנתבעים הציע לו הנתבע 1 לקבל חזרה סכום של 10,000 ₪ בתמורה להחזרת הרכב, דהיינו כמחצית מהסכום ששילם.
7. משהבין התובע כי הנתבע 1 לא מתכוון להחזיר לו את כספו, התובע פנה אל שמאי אשר העריך את שוויו של הרכב בשים לב לירידת הערך שנגרמה כתוצאה מהתאונה. חוות דעת השמאי צורפה לתביעה. התובע הציע לנתבע 1, הן בעל פה והן בכתב, כי יתחלקו ביניהם בהפרש בין שוויו האמיתי של הרכב לפי הערכת השמאי לבין המחיר ששילם. הנתבע 1 התחמק ממתן תשובה עניינית להצעה.