החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ), בפש"ר 15006-11-10, מיום 14.6.2016; עניינה של ההחלטה בשאלה, האם ראוי שתתבררנה פלוגתאות שבין הצדדים, על דרך של "בקשה למתן הוראות".
רקע
2. יוסף שם-טוב ז"ל (להלן: המנוח) נפטר לבית עולמו ביום 17.1.2007; עד לפטירתו, שימש המנוח כאחד מבעלי השליטה בחברת ש.י. שם-טוב בע"מ, המצויה בהליכי פירוק (להלן: החברה או המבקשת). המשיבים 1-7 הם יורשי עזבונו של המנוח (לשם הנוחות, להלן יכונו אלה בלבד המשיבים); המשיב 8 שימש כמנהל עיזבון המנוח (בפשיטת רגל) בין השנים 2007-2011 (להלן: מנהל העיזבון); המשיב 9 הוא מנהל העיזבון בעת הזאת.
3. ביום 26.5.2016 הגיש מפרק החברה, עו"ד ניצן שמואלי, תביעה נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו מתנהל הליך הפירוק, בדרך של "בקשה למתן הוראות". ביסוד הבקשה, הטענה כי המשיבים חילקו ביניהם, שלא כדין, תגמולי פוליסת ביטוח חיים שרכש המנוח. על-פי הנטען, הורה המנוח בצוואתו כי תגמולי הביטוח ישמשו תחילה לכיסוי חובותיו, בכללם גם חובותיו לחברה; אף על-פי כן, לאחר ששילמו חלק מחובותיו של המנוח, התעלמו המשיבים ומנהל העיזבון, ביודעין, מחובות המנוח לחברה. בכך נמנעו מלקיים את אשר קבע המנוח בצוואתו, והפרו את הוראות הדין החל עליהם. במעשיהם אלה, כך נטען, גרמו המשיבים נזק למבקשת, מכוח עילות שונות, ועל כן התבקש בית המשפט המחוזי לחייבם, יחד ולחוד, במלוא חוב המנוח לחברה.
4. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מבלעדי תגובה מאת המשיבים, באומרו כך:
"מדובר בתביעה כספית רגילה לכל דבר ועניין ואין מקום לנהלה באכסניה זו, ודאי לא במסגרת "בקשה למתן הוראות" בדרך דיונית מקוצרת. המפרק רשאי אפוא, לפעול לפי שיקול דעתו ולהגיש את התביעה בדרך הדיונית הרגילה בערכאה המוסמכת".
5. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.
עיקרי טענות הצדדים
6. המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ללא נימוק מספק, וקודם זמנה – שכן רק לאחר הגשת תגובת המשיבים, הנתמכת בתצהיר, יוכל בית המשפט המחוזי לעמוד כיאות על גדר המחלוקת העובדתית הדורשת בירור.
גם מהותה של ההחלטה שגויה, לפי הנטען. לשיטת המבקשת, הדרך הדיונית הראויה לבירור המחלוקת שבין הצדדים, היא "בקשה למתן הוראות", שכן מתקיימים התנאים לניהול ההליך בדרך דיונית זו, כפי שנקבע בפסיקה (רע"א 259/99 פליציה ראובן בע"מ נ' ציפורה סופיוב, פ"ד נה(3) 385 (2001)). בקשר לכך, הרחיבה המבקשת בטענה כי המחלוקת שבין הצדדים עשויה להתברר בדרך מזורזת ויעילה, שכן, טענותיה העובדתיות, כולן, נתמכות בבסיס ראייתי מוצק, חד-משמעי, המייתר את הצורך לקיים בירור עובדתי מעמיק; מסיבה זו, אין כל חשש כי ניהול ההליך בדרך דיונית זו, יגרום לעיוות דין או לפגיעה בזכויות דיוניות כלשהן למי מהצדדים.
7. כונס הנכסים הרשמי, המשיב 10 (להלן: הכונס הרשמי), הגיש את תגובתו ביום 15.9.2016; עמדתו היא כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן את החלטתו ללא הנמקה מספקת; לגופם של דברים, תומך הכונס הרשמי בעמדת המבקשת, ונסיבות העניין אכן מצדיקות, לשיטתו, את ניהול ההליך בדרך של מתן הוראות. גם המשיב 9, מנהל עיזבון המנוח הנוכחי (אשר לא שימש בתפקיד בעת חלוקת תגמולי הביטוח) – מחזיק בעמדת המבקשת כי הבקשה ראויה להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות.
8. יתר המשיבים מתנגדים לבקשה.
9. המשיבים 5-6 הגישו את תגובתם ביום 14.8.2016. לטענתם, אין זה מן המקרים הראויים להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות; לשם הכרעה בסוגיה שבמחלוקת, על בית המשפט לברר שאלות שבעובדה, בהן – האם אכן היו למנוח חובות לחברה; האם על המשיבים ומנהל העיזבון מוטל היה לפרוע חובות אלה מתגמולי הביטוח; והאם אכן התקיימה ידיעה פוזיטיבית מצד המשיבים ומנהל העיזבון כי מוטלת עליהם חובה זו. עוד נטען, כי אין כל רבותא בניהול ההליך בבית המשפט של פירוק, שכן לשם בירור המחלוקת על בית המשפט לעסוק בסוגיות שונות, שאינן יחודיות לדיני פירוק החברות – דיני המשפחה והירושה, החוזים, ודיני עשיית עושר ולא במשפט. טעמים אלה, טוענים המשיבים 5-6, אינם מאפשרים את ניהול הפלוגתאות בדרך של בקשה למתן הוראות, כדרך דיונית מקוצרת.
10. תשובת המשיבים 1-4 הוגשה ביום 6.10.2016; גם לעמדתם דין הבקשה להידחות וטעמיהם דומים. שיטתם, בעיקרה, היא כי התמונה אינה חד-משמעית וברורה כפי שנטען. היפוכו של דבר – היריעה העובדתית שנויה במחלוקת, סבוכה, ופרושׂה על-פני שנים רבות. לפיכך, בירור הפלוגתאות שבמחלוקת בדרך של בקשה למתן הוראות, קרי – ללא ניתוח מעמיק של מסכת העובדות שבמחלוקת, עלול להביא את בית המשפט לתוצאות שגויות ולעיוות דין.
דיון והכרעה
11. החלטתי להעתר לבקשה ולדון בה כבערעור. החלטת בית המשפט המחוזי מנוסחת בקיצור, וקשה לעמוד על משמעויותיה המלאות; לפיכך, החלטתי לקבל את הערעור, במובן זה שההחלטה תבוטל, בית המשפט המחוזי ישוב לעיין בעניין, יעשה כחוכמתו, ידון, יחליט וינמק.
12. בעניין הנדון, מתמקדים הצדדים בשאלה האם היריעה העובדתית ברורה מאליה, או שמא לשם הכרעה מלאה בפלוגתאות שבמחלוקת, ידרש בית המשפט לבירור עובדתי נרחב, שאינו תואם את המסגרת הדיונית המקוצרת מסוג "בקשה למתן הוראות". במצב עניינים זה, כל עוד לא ניתנו נימוקים וטעמים למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, אין ניתן להעביר את החלטתו תחת שבט הביקורת הערעורית.
13. הפסיקה מורה כי חובת ההנמקה נגזרת בכל מקרה לגופו, בהתאם למהות ההחלטה, ויהיו מצבים שבהם די בהנמקה קצרה ותמציתית (עניין רמי לוי, בפסקה 11).
במקרה דנא, ההנמקה הנדרשת תחומה ומוגדרת. בית המשפט המחוזי אינו נדרש להתייחס לטענות המבקשת במלואן; מתוך עיון בטענות הצדדים, נראה כי די בהתייחסות לשאלת קיומה של תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת, כפי שטוענת המבקשת, כדי להכריע בשאלת התאמתו של הליך מסוג "בקשה למתן הוראות" לשם בירור המחלוקת שבין הצדדים.
14. משזו המסקנה אליה הגעתי, אין בכוונתי לדון כל עיקר בטענות הצדדים לגופן; למבקשת שמורה הזכות לפנות לבית משפט זה בבקשה מחודשת, ככל שתהא לה עילה לעשות כן, אם לא יהיה בנימוקי בית המשפט המחוזי כדי לשכנעהּ.
15. הערעור מתקבל אפוא, לפי האמור בפסקה 11 לעיל. בית המשפט המחוזי יתן את החלטתו בשים לב למידת הצורך שבבירור עובדתי מורכב לשם הכרעה בפלוגתאות שבמחלוקת. כאמור, איני נוקט כל עמדה בעניין נושא הבקשה לגופו; בנסיבות הענין, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז בחשון התשע"ז (17.11.2016).
ש ו פ ט