יחד עם זאת נקבע בעבר, כי בתביעת חפצא בעל הריב האמיתי של התובע הינו בעל הנכס-בעל האונייה. יד התופס נוגעת באונייה אך עיניו לבעל החוב – לבעליה. דהיינו, מעצר האונייה הינו דרך לגבות את החוב מבעל החוב. כך קבע בית המשפט לימאות, ובדין עשה כן נוכח העובדה שסמכויותיו שאובות מן הדין האנגלי, שלפיו השעבוד הימי נועד למטרה דיונית – אמצעי להביא את בעל האונייה לפני בית המשפט ולאחר מתן ערובה ושחרור האונייה ממעצר, תמשיך התביעה, בדרך כלל, להתברר כתביעת גברא. כן נפסק בעבר, כי כדי להצליח בתביעת חפצא, נדרש תובע להצביע על עילה מוכרת כנגד בעלי האונייה, צוותה או קברניטה; במלים אחרות, תביעת חפצא הינה תביעה כנגד גופו של כלי השיט, המבוססת על חובתם של בעל כלי השיט או צוותו. אכן, תביעת החפצא מכוונת נגד האונייה, אך היא מבוססת על אחריותו של בעל האונייה או של גורם אחר שהדין מכיר בו כמי שהתחייבותו עשויה לבסס עילת תביעה. כדברי הנשיא מ' שמגר בעניין גרייפין: "השיעבוד הימי נתפס כאמצעי לאכיפת הזכות המהותית שיוצרת את עילת התביעה" (עמוד 55). השופטת ש' נתניהו הוסיפה:
"בארצות-הברית מקובל אמנם לראות את השיעבוד הימי כזכות מהותית ולא כעניין דיוני, אם כי גם שם לא נתנו תשובה אחידה לכך בפסיקה. ראה . 412price, supra, at אך באנגליה המצב שונה. השיעבוד הימי מקנה עילת חפצא עם סמכות לבית המשפט לאדמירליות לעצור את האנייה, התפיסה המקובלת שם היא, כי עניין זה הוא אמצעי להביא את בעל האנייה לפני בית המשפט, על-מנת שייתן ערובה לסילוק החוב. יש כאן איפוא סממן של תביעת גברא, כשהשיעבוד הימי משמש בה למטרה דיונית, ולאחר מתן הערובה ושחרור האנייה ממעצר, ממשיכה התביעה, בדרך כלל, להתברר כתביעת גברא. 42thomas, supra ,at מכנה אותה כ- action in rem as a quasi action in" או "personam כתביעה שיש בה "a significant quasi personal flavour", גם כשהיא ממשיכה להתברר כתביעת חפצא. כך המצב גם בדין הישראלי, כשסמכויות בית המשפט לימאות שלנו שאובות מהחקיקה האנגלית ..." (שם, עמוד 83).
בעניין גרייפין קבעה דעת הרוב כי שאלת יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי תוכרע על פי דין תיבחן על פי "דין העניין". לכך נידרש בהמשך.
מן האמור לעיל עולה כי האבחנה שביקשה המערערת לעשות בין תביעת גברא – תביעה חוזית קלאסית, כפי שהגישה בעלת האונייה בבית המשפט בגרמניה, לבין תביעה ימית – תביעת חפצא נגד האונייה שהיא הגישה בבית המשפט לימאות, אינה מדויקת עד תום. זאת, משום, וכך בוודאי מבחינת ריאליזם משפטי, שתביעת החפצא הימית – נגד האונייה – לא נועדה אלא לשמש אמצעי לחץ על בעלת האונייה להתייצב לפני בית המשפט כבעלת דין, על מנת למנוע את מעצר האונייה ולהפחית ככל האפשר את הנזקים שייגרמו עקב כך. אין זאת אלא שמתן האפשרות להגיש תביעה נגד אונייה נועדה להקל על התובע – מתן כלי אפקטיבי של תפיסה פיזית של האונייה, לצורך הבאת בעליה לדין (ראו, בין היתר S. C. DERRINGTON, J. M. TURNER, THE LAW AND PRACTICE OF ADMIRALTY MATTERS, 84 (2007).).