פסק-דין
השופט נ' הנדל:
ערעור זה עניינו בהכרה בפסק דין זר המקים, כך נקבע, מחסום של מעשה בית דין המונע דיון לגופו בהליך קמא. בית המשפט לימאות בחיפה (ת"ח 22358-02-14, כב' השופט ר' סוקול) קבע כי יש להכיר בפסק דין גרמני לפיו Agios Steamship Inc. (להלן: בעלת האונייה) איננה חייבת לשלם ל-PRAXIS ENERGY AGENTS GMBH (להלן: המערערת) עבור חומרי דלק שסיפקה לאונייה M/V CAPTAIN HARRY (להלן: האונייה). על כן, סילק בית המשפט לימאות את התביעה מושא ערעור זה על הסף. טענתה המרכזית של המערערת היא כי בית המשפט יישם באופן שגוי את ההלכות הייחודיות החלות בתביעות חפצא ימיות על עובדות המקרה.
רקע והליכים קודמים
1. המערערת הגישה לבית המשפט לימאות תביעת חפצא נגד האונייה בגדרה עתרה לקבוע כי היא זכאית לגבות תשלום חוב מן האונייה בגין אספקת חומרי הדלק, וכי אם לא יסולק החוב רשאית היא להיפרע מן האונייה עצמה על ידי מימוש השעבוד הימי. לתביעה התייצבה בעלת האונייה דאז (בחודש מרץ 2016 נמכרה האונייה לצד שלישי. שמה הוחלף, בעליה התחלפו וגם מנהליה), והתגוננה בשם האונייה בטענה לפיה יש לסלק את התביעה על הסף נוכח הכרעת בית המשפט המחוזי בהמבורג שבגרמניה אשר קבע כי אינה חייבת לשלם למערערת עבור חומרי הדלק. בית המשפט הגרמני קיבל את טענת בעלת האונייה לפיה הדין החל על תוקפו של השעבוד הוא הדין הגרמני אשר אינו מכיר בשעבוד ימי על כלי שיט בגין אספקת חומרי דלק.
זהו הרקע להגשת התביעה: בעלת האונייה החכירה את האונייה לחברת Tramp Maritime Enterprises Ltd., אשר מצידה החכירה את האנייה בחכירת משנה לחברת Denmar Chartering & Trading GMBH (להלן: החוכרת). בתביעה שהגישה המערערת לבית המשפט לימאות נטען כי ביום 1.2.2013 הזמינה החוכרת מהמערערת חומרי דלק שונים אשר סופקו לאונייה בנמל Lome שבטוגו; החוכרת התחייבה לשלם למערערת סך של 315,763.14$, ששוויו 1,112,339 ש"ח, אך לא עמדה בהתחייבותה. אז פנתה המערערת לחוכרת ולבעלת האונייה ודרשה את תשלום התמורה עבור אספקת חומרי הדלק. בעלת האנייה כפרה בחובתה לשאת בתשלום עבור חומרי הדלק וטענה כי על החוכרת לעשות כן. המערערת שלחה התראה לבעלת האונייה בדבר כוונתה לנקוט הליכים לגביית החוב ובכלל זה הודיעה כי תפעל לעצור את האונייה. בשל החשש ממעצר האונייה הגישה בעלת האונייה ביום 24.5.2013 תביעה לבית המשפט בהמבורג שבגרמניה להצהיר כי אינה חייבת לשלם למערערת עבור אספקת חומרי הדלק וכי אין למערערת "עיכבון ימי" על האונייה.
2. מספר חודשים לאחר הגשת התביעה בגרמניה ובטרם החל הדיון בה לגופו, פקדה האונייה את נמל אשדוד בישראל. ביום 11.2.2014 הגישה המערערת בבית המשפט לימאות תוספת תביעה נגד האונייה וכן בקשה למעצרה. ניתן צו מעצר לאונייה. לאחר המצאת ערבות, שוחררה האונייה. כאמור, בעלת האונייה התייצבה לדיון בשם האונייה. ביום 20.5.2014 הגישה בעלת האונייה בקשה לעיכוב הליכים נוכח קיומו של "הליך תלוי ועומד" בגרמניה. בהחלטה מיום 13.1.2015 דחה בית המשפט לימאות (השופט ר' סוקול) את הבקשה לעיכוב הליכים (להלן: ההחלטה הראשונה). זאת, חרף קביעתו לפיה קיימת זהות בין בעלות הדין כמו גם זהות עניינים. נפסק, כי לא הובאו די נתונים לגבי כללי ברירת הדין בגרמניה וכי לאחר ההכרעה בבית המשפט בגרמניה בדבר הדין החל ניתן יהיה לשקול מחדש את הבקשה. על החלטה זו הגישה בעלת האונייה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1130/15) [פורסם בנבו].
עוד בטרם נדונה בקשת רשות הערעור ניתן בבית המשפט בגרמניה ביום 19.5.2015 פסק דין (להלן: פסק הדין הגרמני), לפיו התקבלה תביעת בעלת האונייה והוצהר כי אינה חייבת לשלם למערערת עבור אספקת חומרי הדלק לאונייה. נפסק, כי לא הוכחה קיומה של תשתית חוזית בין המערערת לבין בעלת האונייה. לעומת זאת, הוכח כי המערערת הייתה בקשר עם החוכרת בלבד וכי החשבונות עבור חומרי הדלק שסופקו נשלחו רק לחוכרת. בית המשפט הגרמני קבע עוד כי אישורו של קברניט האונייה בדבר קבלת חומרי הדלק אינו מקים התחייבות חוזית של בעלת האונייה כלפי המערערת-הספק. מכל מקום, כך נקבע, לא הובאו ראיות להוכחת אישורי הקבלה. בית המשפט הגרמני הוסיף כי אף לא הוכחה הסכמה להחלת הדין האמריקאי על ההתקשרות; נפסק, כי הנטל להוכיח כי הוסכם על תחולת הדין האמריקאי הוטל על המערערת וזה לא הורם, וכי הפנייה הכללית לתחולת הדין האמריקאי ללא הפנייה מפורשת לחוק מדינתי כלשהו, חסרת תוקף. לכן, פנה בית המשפט הגרמני לדין הגרמני וקבע כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק הגרמני הימי לקיומו של שעבוד ימי על אונייה להבטחת תביעתו של ספק. נקבע, כי ככל שהוסכם על תחולת הדין האמריקאי, הרי שהסכמה זו תקפה רק ביחסים שבין המערערת-הספק לבין החוכרת שכן לא הוכח שהחוכרת פעלה בשם בעלת האונייה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין הגרמני, נמחק. בחלוף המועדים נרשם כי פסק הדין הפך סופי ומהווה "מעשה בית דין".
על יסוד פסק הדין הגרמני קבע השופט ר' סוקול ביום 9.6.2015 כי ראוי שהמערערת תשקול את המשך ההליכים לפניו. בהחלטה מיום 19.8.2015 קבע בית משפט זה (השופט י' דנציגר, רע"א 1130/15), [פורסם בנבו], בהחלטה בבקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט לימאות שלא לעכב את ההליכים, כי בהתחשב בנסיבות העניין ראוי שבעלת האונייה תגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה של בית המשפט לימאות, וכך נעשה. משהוברר כי ערעורה של המערערת על פסק הדין הגרמני נמחק והפסק הפך חלוט, הגישה בעלת האנייה בקשה לסילוק התביעה על הסף. המערערת התנגדה לבקשה.
הכרעת בית המשפט לימאות
3. בית המשפט לימאות קיבל את בקשת בעלת האונייה וקבע בהכרעה מנומקת ויסודית כי יש לסלק את התביעה על הסף. זאת, שכן שוכנע שיש להכיר בפסק הדין הגרמני. נפסק, כי פסק הדין הגרמני מקים מעשה בית דין החוסם את תביעת המערערת.
בית המשפט לימאות קבע כי לצורך הוכחה שפסק הדין הגרמני מקים מעשה בית דין החוסם את תביעת המערערת יש צורך לקלוט את פסק הדין, קליטה אגבית, על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ). צוין, כי מדובר במבחן של שיקול דעת, הבוחן, בין היתר, האם פסק הדין ניתן בסמכות ובמסגרת הליך הוגן וכן שיקולים של תקנת הציבור. וגם, כי לצורך הכרה בפסק דין זר אין צורך בזהות מלאה של בעלי הדין או העניין.
בית המשפט לימאות קבע עוד כי פסק הדין הגרמני הוא פסק דין סופי וחלוט. המערערת לא כפרה בסמכותו של בית המשפט בגרמניה להכריע בתביעה שהוגשה לפניו ולא טענה שפסק הדין ניתן תוך חריגה מסמכות. אף לא נטען כי ההליך בגרמניה לא היה הוגן: המערערת התייצבה להליך, הגישה כתב הגנה, הביאה ראיות וסיכמה את טענותיה. נפסק, כי העובדה שאין זהות בין בעלות הדין בשני ההליכים אינה רלוונטית לשאלת ההכרה בפסק הדין הגרמני שכן זהות בעלי הדין אינה מהווה תנאי להכרה. בנסיבות העניין, נדחתה גם הטענה לפיה ההכרה בפסק הדין הזר אינה צודקת.
בית המשפט לימאות הוסיף כי טענות המערערת מבוססות על ההנחה לפיה עומדת לה זכות למימוש שעבוד ימי על האונייה לפי החוק הישראלי (סעיף 41(8) לחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך-1960 (להלן: חוק הספנות)). צוין, כי שאלת הדין לפיו יוכרע תוקפו של שעבוד ימי מעוררת מחלוקות רבות; בישראל נקבע כי על יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי ישלוט דין העניין וכי מקום שבו נטען לשעבוד בגין חוזה אספקה שנחתם, הדין יהיה דין החוזה. בית המשפט לימאות קבע כי "דין העניין" בהליך הנוכחי אינו הדין הישראלי: הזיקה היחידה של המחלוקת העומדת להכרעה בישראל היא הימצאותה של האונייה במים הטריטוריאליים של ישראל בעת מעצרה; אף אחת מבעלות הדין אינה חברה ישראלית – המערערת היא חברה שמקום מושבה בהמבורג שבגרמניה; בעלת האונייה היא חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים ומנוהלת, ככל הנראה, בגרמניה וזהו גם מקום מושבה של החוכרת. בנוסף, בכתב ההגנה שהוגש בבית המשפט בגרמניה טענה המערערת כי הדין החל על החוזה הוא הדין האמריקאי (טענה שנדחתה). אף דין מקום אספקת הדלק בנמל lome שבטוגו אינו הדין הישראלי.
נפסק, כי גם "הדין והצדק" דורשים הכרה בפסק הדין הגרמני: המערערת לא התנערה מן ההליך בגרמניה, התייצבה לדיונים, הביאה ראיות וקיבלה את תוצאת פסק הדין בכך שויתרה למעשה על הגשת ערעור, שכן ערעורה נמחק. בית המשפט לימאות קבע כי משמעות אי ההכרה בפסק הדין הגרמני היא שיהיה ביכולתו של כל נושה "לרדוף" אחר האונייה בכל רחבי העולם עד שימצא בית משפט נוח עבורו. נקבע, כי השיקולים והתכליות שבבסיס המשפט הימי – לאפשר לאוניות לשוט ללא מגבלה מחייבים גם הכרה הדדית בפסקי דין שניתנו כדין על ידי מדינות זרות; אם לא יוכרו בישראל פסקי דין של מדינות זרות, יחששו בעלי אוניות להגיע לנמלי ישראל.
בית המשפט לימאות הוסיף כי העובדה שבשיטות משפט שונות יש הבדלים ברשימת השעבודים הימיים, בתוקפם ובסדר הקדימות אינה מצדיקה התעלמות מהכרעות שיפוטיות שניתנו כדין. נקבע, כי בית המשפט בגרמניה לא שלל את האפשרות לאכוף שעבוד ימי על פי דין העניין, ולכן גם על פי ההחלטה הראשונה שנתן בית המשפט לימאות יש להכיר בתוצאת ההליך בגרמניה. הוסף, כי גם אם היה ההליך מתנהל בישראל, בהעדר ראיה בדבר תחולת הדין האמריקאי, ולאור טענת בעלת האונייה כי דין העניין הוא הדין הגרמני, הרי שגם בית המשפט הישראלי היה צפוי להגיע לאותה תוצאה. על כן, הוכר פסק הדין הגרמני כפסק דין מחייב.
מחוות דעת שהגישה בעלת האונייה, מאת עורך-דין גרגור הרבס, עלה כי פסק הדין הגרמני הוא חלוט ומקים מחסום של מעשה בית דין, וכי על פי הדין הגרמני הוספה על פסק הדין החותמת שתרגומה: "This Judgment is Res Judicata". עוד נכתב בחוות הדעת מטעם בעלת האונייה כי על פי הדין הגרמני פסק הדין משתיק כל טענה נגד בעלת האונייה וכל טענה לשעבוד ימי על האונייה. בהעדר חוות דעת נגדית, קיבל בית המשפט לימאות את טענת בעלת האונייה וקבע כי על פי הדין הגרמני יוצר פסק הדין הגרמני מחסום של מעשה בית דין. בית המשפט לימאות הוסיף כי בפסק הדין הגרמני נפסק כי לא הוכח כל חיוב של בעלת האונייה ובהעדר חיוב כאמור לא ניתן לממש שעבוד על האונייה. בפסק הדין הגרמני נקבע גם כי על פי דין העניין לא עומד לטובת המערערת שעבוד ימי. נפסק, כי הכרעה זו מהווה מחסום של השתק עילה, שהרי תביעתה של המערערת היא למימוש שעבוד ימי ומשנקבע בפסק דין חלוט, המוכר בישראל, כי לא עומד למערערת כל שעבוד ימי על האונייה לא נותרה לה כל עילת תביעה למימוש שעבוד שכזה.
על הכרעה זו הוגש הערעור דנן. להלן תוצג תמצית טענות בעלות הדין.
טענות בעלות הדין
המערערת
4. המערערת טוענת כי בית המשפט לימאות שגה שגגה עיונית בכך שכרך במסגרת תביעת חפצא המתנהלת נגד גוף האונייה, מרכיבים אשר מקומם בתביעת גברא. לדברי המערערת, שיטת המשפט הנוהגת בגרמניה, לרבות סדרי הדין, בנוגע לתביעות ימיות ולשעבודים ימיים שונה מהותית מן השיטה הנוהגת בישראל; הסעדים שהתבקשו בבית המשפט בגרמניה שונים מהותית מאלו שהתבקשו בישראל ואף זהות הצדדים שונה.
לטענת המערערת, הקביעה של בית המשפט לימאות לפיה בעלת האונייה היא בעל דין מהותי או "בעל ריבו האמיתי" אינה נכונה, שהרי יש לספק הזכות לבחור להגיש תביעת חפצא נגד האונייה או תביעה נגד בעליה של האונייה. לדעתה, אין מקום לראות במסגרת תביעת חפצא ימית את בעל האונייה כישות אחת יחד עם האונייה הנתבעת. המערערת מפנה, בין היתר, לסעיף 53 לחוק הספנות. לטענתה, לא רק שבעלת האונייה אינה בבחינת בעל דין מהותי בהליכי חפצא אלא שאין כל הכרח שתיטול חלק כלשהו בהליכים אלה. הליך חפצא כשמו כן הוא – האונייה גופה: התביעה מאפשרת לספק להיפרע בתביעה ימית ייחודית מכלי השיט עצמו ללא קשר לחבות בעליו. מדובר, לדברי המערערת, בהליכים "מקבילים", נפרדים ונבדלים מן ההליך האזרחי וניתן לבחור ביניהם. היא מפנה בהקשר זה, בין היתר ל-D.R. Thomas, Maritime Lines, 39 (1980) . לטענתה, אם אכן היה בעל האונייה "בעל ריבו האמיתי" של הספק כי אז לא היה מקום להתנות את הצטרפותו להליך בקבלת רשות. לדעת המערערת, הסוגיה החוזית שנדונה בבית המשפט המחוזי בגרמניה אינה מעניינו של בית המשפט לימאות ולא הייתה צריכה להישקל במסגרת שיקוליו. אין בה כדי להגביל את זכותה של המערערת להיפרע ישירות מן האונייה בתביעה ימית – תביעת חפצא.
עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כשנדרש לסוגית השעבוד הימי. לדעתה, בנסיבות העניין אין כל משמעות לסוגייה זו שכן ליבה של התביעה שהגישה היא זכות התביעה הימית נגד האונייה ולא השעבוד הימי. משסיפקה המערערת חומרי דלק לאונייה קם לה שעבוד ימי, הן מכוח הוראות הדין הנוהג בישראל, הן מכוח חוזה המכר והן מכוח אספקת חומרי הדלק. שעבוד זה מלווה את האונייה עד לסילוק החוב בפועל או מכוח הוראות הדין. שעבוד ימי סטטוטורי אינו יכול להתקיים ללא תביעה ימית; מנגד, זכות התביעה הימית קיימת כשלעצמה, בין אם קיים שעבוד ימי סטטוטורי ובין אם לאו. לדברי המערערת, ככל שבחר בית המשפט לימאות להסתמך על השעבוד הימי, יש בכך כדי להוות הודאה בקיומה של עילת תביעה נגד האונייה. לדעת המערערת, בית המשפט לימאות שגה גם בקביעה לפיה יש להחיל את דין העניין כדי לקבוע האם קיים שעבוד ימי. לטענתה, לא היה מקום להסתמך על הדין הגרמני משהאונייה לא הביאה כל ראיה בנוגע לדין העניין. לכן, מן הראוי היה להחיל את הלכת שוויון הדינים ולקבוע כי הדין החל הוא הדין הישראלי.
לטענת המערערת, פסק הדין הגרמני פוגע בעקרונות היסוד של המשפט הנוהג בישראל ובזכויות העומדות לה בדין הישראלי. לדבריה, הכרה בו שומטת את היתרון המוקנה לה תחת דיני הימאות שכן היא שוללת את קיומו של השעבוד הימי וגם את זכות התביעה הימית המועדפת המוקנית לה. הכרעת בית המשפט לימאות משמעותה מתן יתרון לא ראוי – של קבלת טובין ללא חובת תשלום – לאונייה ולבעלת האונייה. מדובר לדעתה בעשיית עושר ולא במשפט באופן המנוגד לתקנת הציבור.