בעלת האונייה
5. לדברי בעלת האונייה, השאלה שהועמדה לדיון במסגרת תביעת החפצא: האם בעלת האונייה חייבת לשלם למערערת בגין אספקת חומרי הדלק, היא אותה שאלה בדיוק אשר עמדה להכרעה בבית המשפט המחוזי בהמבורג שבגרמניה, לשם עתרה כדי למנוע מצב שבו האונייה תיעצר בנמל מרוחק והיא תיאלץ להתגונן בבית משפט זר. מאחר שהן המערערת הן בעלת האוניה והן החוכרת הן חברות שמקום מושבן הקבוע הוא בגרמניה, העדיפה בעלת האונייה לברר את המחלוקת מבעוד מועד, בפורום הטבעי והנוח לכל בעלות הדין. בכך נהגה בתום לב. לטענת בעלת האונייה, חרף קיומו של הליך תלוי ועומד בגרמניה, נהגה המערערת בחוסר תום לב, עשתהForum Shopping וניצלה את סמכות בית המשפט לימאות על מנת לעצור את האונייה בישראל ולהפעיל עליה לחץ פסול.
בעלת האונייה טוענת כי תביעת חפצא אינה אלא כלי דיוני המקל על גביית החוב. תביעת החפצא נועדה לאכוף על בעל האונייה להתייצב למשפט ולקיים חבות כלשהי, באופן שבו ניתן יהיה להיפרע ישירות מן האונייה אם בעל האונייה לא יכבד את החבות המוטלת עליו. לדבריה, על העיקרון לפיו על מנת להצליח בתביעתו על תובע להצביע על עילה מוכרת נגד בעל האונייה, חזר בית המשפט לימאות לא אחת. בעלת האונייה מוסיפה כי הדין מקל עם נושי בעלי אוניות בכך שמאפשר להם להמציא את כתב התביעה לאונייה עצמה, לתפוס אותה כבטוחה ואף להיפרע מדמי מכירתה מבלי שיידרשו לאתר את בעליה ולהגיש נגדם תביעה אישית. ואולם, האונייה, ככזו, אינה "צד" לזכויות או לחובות ובעל הדין האמיתי הוא מי שמתייצב בשם האונייה כדי להתגונן מפני התביעה הכספית ולנסות למנוע את פירעון החוב הנטען מן האונייה עצמה.
לדעת בעלת האונייה, בדין הכיר בית המשפט לימאות בפסק הדין הגרמני. לדבריה, התוצאה אליה הגיע בית המשפט הגרמני צודקת בהינתן העובדה שבין המערערת לבינה לא נכרת כל הסכם לאספקת חומרי דלק. אי הכרה בפסק הדין הגרמני טומנת בחובה פגיעה ניכרת, בלתי מידתית ובלתי צודקת בזכויות הקניין של בעלת האונייה אשר ביקשה וקיבלה את הגנת בית המשפט הגרמני על רקע איום המערערת לעצור את האונייה. בעלת האונייה מזכירה שהדין הגרמני הוא הדין אליו מובילות מירב הזיקות. לדבריה, הכרה בפסק הדין הגרמני היא צודקת ונכונה גם מאחר שהיא מקדמת את קץ הסכסוך במקום מושבן של בעלות הדין בלא להטריח את בית המשפט לימאות, שעה שאין לסכסוך כל זיקה לישראל. לדברי בעלת האונייה, כללי הנימוס הבינלאומי תומכים, ככלל, בהכרה בפסק דין של מדינה זרה שניתן כדין. שיקול זה מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בפסק דין גרמני, מאחר שגרמניה היא אחת מארבע מדינות עמן חתמה ישראל על אמנה בילטראלית בנוגע לקליטה ולהכרה הדדית בפסקי חוץ.
בעלת האונייה מדגישה כי בכל תביעת חפצא יש להוכיח כי על פי "דין העניין" הבעלים חייבים לתובע דבר מה. היא מבקשת להבהיר שהשעבוד הימי אינו אלא בטוחה סטטוטורית לחוב מסוים ומכאן שבאין חוב אין שעבוד ימי. לדבריה, אפילו הייתה תחולה לדין הישראלי, לפי סעיף 41(8) לחוק הספנות לא נוצר שעבוד ימי לטובת המערערת שכן שעבוד כזה נוצר רק כאשר יש התקשרות חוזית בין מי שטוען לקיומו של השעבוד לבין בעלת האונייה, וכזו אין בנמצא במקרה דנן.
לבסוף, טוענת בעלת האונייה כי הטענה לפיה אין זהות בין בעלות הדין בהליך בגרמניה לבין בעלות הדין בהליך בישראל נדחתה כבר בהחלטה הראשונה שנתן השופט ר' סוקול מיום 13.1.2015, במסגרתה נקבע כי יש זהות בין הצדדים ובין העילות. לדעתה, פסק הדין הגרמני מהווה מעשה בית דין בישראל – יוצר השתק עילה וגם השתק פלוגתא.
תשובת המערערת
6. המערערת מבהירה שוב כי בבית המשפט לימאות לא התבררה כלל שאלת חבותה של בעלת האונייה, אלא זכותה כספק, לפעול ישירות נגד האונייה לשם גביית התשלום המגיע לה. לטענתה, אין בכך שבעלי אונייה בוחרים להתייצב בשם האונייה בבית המשפט לימאות כדי להקים זהות בינם לבין האונייה או כדי להפכם לישות אחת; השעבוד הימי "נצמד" אל גוף האונייה והולך אתה גם אם החליפה בעלים. לדברי המערערת, לא יתכן שהסתמכות על עקרונות הדין והצדק תביא לשלילת הדין הנוהג בישראל ולהעדפתו של דין זר ומקפח, באופן שבו צד שקיבל טובין לידיו מופטר מן החובה לשלם עבור הטובין תוך קיפוח הצד המספק.
הכרעה
נזכיר: במקרה דנן הגישה המערערת בבית המשפט לימאות תביעת חפצא נגד האונייה בגין אי תשלום עבור אספקת חומרי דלק. השאלה העומדת להכרעה לפנינו היא האם היה מקום להכיר בפסק הדין הגרמני שקבע כי בעלת האונייה אינה חייבת לשלם למערערת עבור חומרי הדלק שסיפקה לאונייה, וכתוצאה מכך לסלק את תביעת החפצא על הסף.
וזו תהיה דרך הילוכנו: תחילה נשקיף בקצרה על המשפט הימי במבט על, נבחן את ההבדלים בין תביעת חפצא לתביעת גברא – בהתייחס לתביעה ימית ולשעבוד ימי, נבדוק מהם השיקולים להכרה בפסק דין זר ולבסוף, ניישם את הדין על ענייננו.
כללי
7. עסקינן במשפט ימי. משפט זה עוסק בנכס מיוחד – כלי שיט הנע ונד בעולם. הניידות של הכלי בים צועדת יחד עם הדינאמיות של המשפט הימי. הגבולות הרגילים שבמשפט, למשל, מתרחבים לשטח החופשי יותר של הים. וכדרכו של משפט – ויתכן ביתר שאת במשפט הימי – השיקול המעשי מקבל את מקומו. כפי שנפסק: "במהלך מסעותיה נזקקת אונייה לשירותים שונים, להספקת מצרכים, לתיקונים וכיוצא בזה. תוך כדי מסעה עלולה האונייה להיקלע לתאונות שונות ולהיות מעורבת בגרימת נזקים לכלי שיט אחרים, למטענם וכדומה. נזק עלול להיגרם גם למטען אותו היא נושאת. תכונות מיוחדות אלו של האונייה, והאינטרס הציבורי הרחב לאפשר תנועת אוניות בין הנמלים, לרבות השאיפה ליציבות משפטית בתחום זה, שאינה משתנה מים לים, הביאו מחוקקים רבים בעולם להכיר בזכויות מיוחדות הניתנות לנושיה השונים של האונייה, ולעצב סעדים מיוחדים ואף בטוחות בדמות שעבוד ימי" (ע"א 8205/16CONTRASTOCK OY נ' האוניה ,THOR HORIZON באמצעות בעלת האונייה, [פורסם בנבו] פסקה 6 לחוות דעתי (25.1.2018)). ולעניינו, יודגש כי כעניין שבשגרה אוניות מסחריות נעות למרחקים. הים רחב הוא. הגבול הינו רק היבשה ותכלית השיט. שטח המדינה הופך לסוג של תחנה. התעשייה הימית מחברת בין מדינות ואף עשויה להפיל גבולות.
המונחים "חפצא" ו"גברא" ("חפץ" ו"אדם") מקורם ומוכרים היטב במשפט העברי. די להפנות לדגש שהושם באבחנה זו על ידי הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק (בלארוס על גבול פולין, המאה ה-19 והמאה ה-20, מראשי ישיבת וואלוז'ין), תוך פיתוח השיטה הבריסקאית ללימוד תורה (ראו חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם). למשל, מצוות אכילת מצה היא חובה על הגברא; היהודי והיהודייה הבוגרים חייבים לאכול מצה בליל-הסדר (הרמב"ם, היד החזקה, הלכות חמץ ומצה, פרק ו, סעיף א'). לעומת זאת, דין מזוזה היא חובת חפצא. החובה היא להתקין מזוזה על שערי ודלתות הבית (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפו). ברם, היה ואדם אינו מתגורר בבית, אין חובה עליו לקנות בית או לשכור דירה כדי להתקין מזוזה. במובן זה, דין מזוזה אינה חובת גברא.
כידוע, בית המשפט המחוזי בחיפה הוא בעל הסמכות לדון בתביעת ימאות כבית משפט לימאות. לבית המשפט לימאות סמכות לדון הן בתביעות גברא (in persona) והן בתביעות חפצא (in rem) – נגד האונייה. מדובר בסמכות ייחודית המוגבלת לעילות תביעה מוגדרות בלבד והמותנית בהימצאותה של אונייה במים הטריטוריאליים של ישראל. אפילו מוסמך בית המשפט לימאות לדון בתביעה שהובאה לפניו, רשאי בית המשפט, בהתאם לשיקול דעתו, להימנע מלדון בתביעה מן הטעם שישנו הליך אחר המתברר בבית משפט אחר, לרבות במדינה זרה באותו עניין. בין היתר, ישקול בית המשפט אם המשך הדיון בהליך בארץ יגרום עוול לנתבע ויטרידו. שיקולים של ייעול ההליכים ומניעת הליכי סרק, חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות כמו גם הפורום הראוי ומיקום העדים יילקחו אף הם בחשבון. מנגד, תיבחן זכותו של התובע להגיש את תביעתו, תום ליבו של מבקש עיכוב ההליכים, יעילות ההליכים בבית המשפט הזר, זכויותיו ומעמדו של התובע בבית המשפט הזר וההבדלים בין שיטות המשפט (רע"א 851/99 הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline N.V. נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, 809-808 (2003) (להלן: עניין Depypere); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א' 425 (2013)). בהקשר זה נפסק, כי די בזהות העניין ולא נדרשת חפיפה מלאה של עילות התביעה או זהות מוחלטת בין בעלי הדין.
שעבוד ימי - תביעת חפצא
8. לשעבוד הימי אופי מיוחד, שהוא זכות חפצית באונייה עצמה, ב-res, ולא זכות in personam נגד בעל האונייה – חפצא ולא גברא. זכות השעבוד הימי היא זכות קניינית בעלת עוצמה. מדובר בבטוחה קניינית, שמשמעותה היא שהנושה זכאי לפרוע את המגיע לו מתוך הנכס עצמו (עניין Depypere, עמוד 810). כמו כן, במסגרת ההתמודדות בין נושים שונים של בעל האונייה, מוקנית לבעל השעבוד הימי עדיפות גבוהה (ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45, 54 (1990) (להלן: עניין גרייפין). בעלי שעבוד ימי רשאים להגיש תביעת חפצא נגד האונייה בכל פורום שבו היא נמצאת ושבו ניתן לעצור אותה. אם עשו כן, הם רוכשים זכות בסדר העדיפויות בתביעות חפצא על פי דין הפורום שבו הוגשה התביעה.
יחד עם זאת נקבע בעבר, כי בתביעת חפצא בעל הריב האמיתי של התובע הינו בעל הנכס-בעל האונייה. יד התופס נוגעת באונייה אך עיניו לבעל החוב – לבעליה. דהיינו, מעצר האונייה הינו דרך לגבות את החוב מבעל החוב. כך קבע בית המשפט לימאות, ובדין עשה כן נוכח העובדה שסמכויותיו שאובות מן הדין האנגלי, שלפיו השעבוד הימי נועד למטרה דיונית – אמצעי להביא את בעל האונייה לפני בית המשפט ולאחר מתן ערובה ושחרור האונייה ממעצר, תמשיך התביעה, בדרך כלל, להתברר כתביעת גברא. כן נפסק בעבר, כי כדי להצליח בתביעת חפצא, נדרש תובע להצביע על עילה מוכרת כנגד בעלי האונייה, צוותה או קברניטה; במלים אחרות, תביעת חפצא הינה תביעה כנגד גופו של כלי השיט, המבוססת על חובתם של בעל כלי השיט או צוותו. אכן, תביעת החפצא מכוונת נגד האונייה, אך היא מבוססת על אחריותו של בעל האונייה או של גורם אחר שהדין מכיר בו כמי שהתחייבותו עשויה לבסס עילת תביעה. כדברי הנשיא מ' שמגר בעניין גרייפין: "השיעבוד הימי נתפס כאמצעי לאכיפת הזכות המהותית שיוצרת את עילת התביעה" (עמוד 55). השופטת ש' נתניהו הוסיפה:
"בארצות-הברית מקובל אמנם לראות את השיעבוד הימי כזכות מהותית ולא כעניין דיוני, אם כי גם שם לא נתנו תשובה אחידה לכך בפסיקה. ראה . 412price, supra, at אך באנגליה המצב שונה. השיעבוד הימי מקנה עילת חפצא עם סמכות לבית המשפט לאדמירליות לעצור את האנייה, התפיסה המקובלת שם היא, כי עניין זה הוא אמצעי להביא את בעל האנייה לפני בית המשפט, על-מנת שייתן ערובה לסילוק החוב. יש כאן איפוא סממן של תביעת גברא, כשהשיעבוד הימי משמש בה למטרה דיונית, ולאחר מתן הערובה ושחרור האנייה ממעצר, ממשיכה התביעה, בדרך כלל, להתברר כתביעת גברא. 42thomas, supra ,at מכנה אותה כ- action in rem as a quasi action in" או "personam כתביעה שיש בה "a significant quasi personal flavour", גם כשהיא ממשיכה להתברר כתביעת חפצא. כך המצב גם בדין הישראלי, כשסמכויות בית המשפט לימאות שלנו שאובות מהחקיקה האנגלית ..." (שם, עמוד 83).
בעניין גרייפין קבעה דעת הרוב כי שאלת יצירתו ותוקפו של שעבוד ימי תוכרע על פי דין תיבחן על פי "דין העניין". לכך נידרש בהמשך.
מן האמור לעיל עולה כי האבחנה שביקשה המערערת לעשות בין תביעת גברא – תביעה חוזית קלאסית, כפי שהגישה בעלת האונייה בבית המשפט בגרמניה, לבין תביעה ימית – תביעת חפצא נגד האונייה שהיא הגישה בבית המשפט לימאות, אינה מדויקת עד תום. זאת, משום, וכך בוודאי מבחינת ריאליזם משפטי, שתביעת החפצא הימית – נגד האונייה – לא נועדה אלא לשמש אמצעי לחץ על בעלת האונייה להתייצב לפני בית המשפט כבעלת דין, על מנת למנוע את מעצר האונייה ולהפחית ככל האפשר את הנזקים שייגרמו עקב כך. אין זאת אלא שמתן האפשרות להגיש תביעה נגד אונייה נועדה להקל על התובע – מתן כלי אפקטיבי של תפיסה פיזית של האונייה, לצורך הבאת בעליה לדין (ראו, בין היתר S. C. DERRINGTON, J. M. TURNER, THE LAW AND PRACTICE OF ADMIRALTY MATTERS, 84 (2007).).
לאחר שעברנו משוכה זו, נפנה כעת לסוגית ההכרה בפסק דין זר.
פסק דין זר
9. פסק דין זר, כשמו כן הוא: אין הוא נקלט באופן טבעי או אוטומטי בישראל (ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח אהרון זוהר, [פורסם בנבו] פסקה 4 (29.12.2013) (להלן: עניין לוין; בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין לוין נדחתה ביום 20.7.2017, דנ"א 304/14) [פורסם בנבו]). קבלת טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין בשל פסק דין שניתן במדינה זרה מותנית בהליך של "קליטת" פסק הדין הזר בישראל, על פי הדין בישראל (רע"א 3973/10 שטרן נ' Verifone Holdings, Inc., [פורסם בנבו] פסקה 11 (2.4.2015) (להלן: עניין שטרן); ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1)561, 565 (1995)). כאמור, אין חולק כי פסק חוץ, בתור שכזה, אינו מוכר (סיליה וסרשטיין פסברג "על סופיות בפסקים זרים" משפטים יח 35, 53 (1988)). הוא זקוק ל"אשרת כניסה" (ראו ע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח(2) 99, 103 (1984) (להלן: עניין בן דיין)).
דרכי הקליטה של פסק דין זר בישראל מוסדרות בהוראות חוק אכיפת פסקי חוץ: הכרזה על פסק הדין הזר כפסק אכיף (סעיפים 3-10 לחוק אכיפת פסקי חוץ), הכרה ישירה בפסק הדין הזר (סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ) והכרה עקיפה או "אגבית" בפסק הדין הזר (סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ; (ראו ע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' New Hampshire Insurance Co, [פורסם בנבו] פסקאות 19-16 (15.12.2010); עניין לוין, פסקה 5). נפסק, כי כאשר בעל דין טוען בהליך בישראל לקיומו של מעשה בית דין בשל פסק דין זר, מסלול מתאים, לצד אכיפה במקרה המתאים, הוא מסלול ההכרה העקיפה (ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס-המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 404 (1990)), בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק המורה: