"אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן".
המבחן להכרה אגבית בפסק דין זר הוא מבחן של שיקול דעת. כאמור בסעיף 11(ב) לחוק, התנאי להכרה אגבית הוא ש"מן הדין והצדק לעשות כן" (עניין לוין, פסקה 6). אך שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה, ואף ההגדרות "דין" ו"צדק" מתוחמים על ידי הפסיקה. לא מדובר במרקם פתוח. המבקש לשלול הכרה אגבית יכול לטעון למשל, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך שהתנהל בבית המשפט הזר, עד כי אין זה "מן הצדק" להכיר בפסק. בעניין בן דיין נפסק, כי שיקול הדעת המוקנה לשופט אינו בלתי מוגבל אלא כפוף לכללי המשפט המקובל (שם, עמודים 105-104). כן נפסק כי ניתן לאמץ את ההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ אשר נועדו למנוע אכיפה גם בדיון בהכרה אגבית בפסקי חוץ (ע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE, [פורסם בנבו] פסקה 6 (6.9.2010) (להלן: עניין GOLDHAR)). ככלל, הכרה בפסק דין זר מותנית בכך שפסק הדין ניתן בסמכות ולא הושג במרמה וכי ההליך היה הוגן (עניין שטרן, פסקאות 13-12); תקנת הציבור עשויה למנוע הכרה בפסק דין זר (עניין שטרן, פסקה 14). יצוין, כי זהותם של המתדיינים אינה תנאי להכרה בפסק חוץ (עניין בן דיין, עמוד 106)).
10. לאחר שנמצא כי יש מקום להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך הנוכחי בישראל, יש לבחון בשלב שני האם פסק הדין הזר מקים מחסום של מעשה בית דין מפני הגשת תביעה בישראל. נפסק, כי על מנת שפסק דין זר יהווה מעשה בית דין החוסם הליך בבית המשפט הישראלי יש לערוך בחינה כפולה: ראשית, ייבחן האם פסק הדין הזר יוצר מעשה בית דין על פי דין המדינה בה ניתן; לאחר מכן ייבדק האם פסק הדין הזר מקים מעשה בית דין על פי כללי המשפט הישראלי (עניין GOLDHAR, פסקה 6). לכך נעבור כעת.
מהתם להכא
11. במקרה דנן התבקשה הכרה בפסק דין גרמני לשם סילוק התביעה על הסף בשל הטענה כי פסק הדין הזר מקים מעשה בית דין. האם היה זה "מן הדין והצדק" להכיר בפסק הדין הזר? נדמה, כי התשובה לכך היא בחיוב ועל כן צדק בית המשפט קמא בעשותו כן. אנמק.
כאמור, זהות מוחלטת של הצדדים אינה תנאי להכרה בפסק דין זר. המערערת טוענת כי אין מדובר באותם צדדים. זאת, שכן תביעת החפצא שהגישה הופנתה נגד האונייה בלבד. ואולם, וכך ראינו לעיל, כי בתביעת חפצא למימוש שעבוד ימי על אונייה, בעל הדין האמיתי בפועל הוא בעל האונייה – בעל ריבו האמיתי. משכך, המחלוקת בעניין חבות בעלת האונייה בגין אספקת חומרי הדלק מקימה זהות בין בעלות הדין. כך הלכה למעשה במקרנו. המערערת הייתה צד להליך ובעלת האונייה התייצבה בשמה של האונייה. ודוקו: אף מדובר באותו עניין: דרישת המערערת לחייב את בעלת האונייה בתשלום החוב בגין אספקת חומרי הדלק ושאלת קיומו של שעבוד ימי, אל מול עתירת בעלת האונייה להצהיר כי אינה חייבת דבר למערערת – אינם אלא שני צידי המטבע.
אוסיף, כי כפי שנקבע בעניין גרייפין, זכות השעבוד הימי תוכרע על פי דין העניין. במקרה דנן דין העניין אינו הדין הישראלי. אף אחת מבעלות הדין אינה חברה ישראלית, המערערת היא חברה גרמנית וכך גם החוכרת; מקום מושבה של בעלת האונייה אף הוא בגרמניה; הזמנת חומרי הדלק נעשתה בגרמניה. בהליך בגרמניה טענה המערערת כי הדין החל הוא הדין האמריקאי (אך לא הוכיחה טענתה). גם דין מקום אספקת חומרי הדלק אינו הדין הישראלי. רק הימצאותה של האונייה בנמל אשדוד היא שהביאה להליך לפני בית המשפט לימאות בו בזמן קיומו של הליך מקביל בגרמניה. בכך אין די בנסיבות העניין.
אשר ל"דין ולצדק" בהכרה בפסק הדין הזר: המערערת שיתפה פעולה עם ההליך בגרמניה, הגישה כתב הגנה, הביאה ראיותיה והייתה מיוצגת. הערעור שהגישה על פסק הדין הזר, נמחק. משכך, יש לראותה כמי שהסכימה לניהול ההליך לפני בית המשפט הגרמני. המערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי ההליך בגרמניה התנהל בניגוד לכללי הצדק הטבעי או כי נשללה זכותה להליך הוגן (השוו: עניין GOLDHAR, פסקה 7). אף לא הועלתה כל טענה כזו. על כן, אין מקום לומר כי שיקולי צדק מטים את הכף לטובת אי-הכרה בפסק הדין הזר.
12. זאת ועוד. בדין נקבע כי פסק הדין הגרמני יוצר השתק מפני הגשת תביעה בישראל: לשם הוכחת הדין הגרמני הציגה בעלת האונייה חוות דעת מומחה לפיה פסק הדין הגרמני יוצר מעשה בית דין בגרמניה. בחוות הדעת צוין כי מדובר בהכרעה סופית וכי כך נכתב על גבי פסק הדין עצמו. בהעדר חוות דעת נגדית התקבלה חוות דעת זו. יוזכר, כי ערעור שהוגש על ידי המערערת, נמחק. לפיכך, יצאה בעלת האונייה ידי חובתה מבחינת הוכחת הדין הזר. נוכח ההכרעה לפיה יש להכיר בפסק הדין הזר על פי הדין הישראלי בדין נפסק כי יש לסלק את התביעה הנוכחית על הסף. במלים אחרות, במקרה דנן לא הוכח כל חיוב של בעלת האונייה כלפי המערערת. יוצא אפוא, כי בהליך האחר, בגרמניה, ובכוחו לחייב, לא הוכח חובה של בעלת האונייה כלפי המערערת. על כן, לא ניתן לממש שעבוד על האונייה. מדובר במעשה בית דין נוכח קיומו של פסק הדין הגרמני. ונכון להדגיש כי תביעת החפצא נגד האונייה אינה עומדת בפני עצמה ללא הקשר מעבר לד' אמותיה. לנוכח ההכרה בדין הגרמני, ששלל את חובה של בעלת האונייה כלפי המערערת, הדיון בתביעת החפצא וקבלתה תהווה מעין הפיכת היוצרות. באנלוגיה שלא נועדה להיות מדויקת, הדבר משול לדחיית תביעה אזרחית ואישור העיקול שהוטל בגינה.
נציג מקרה דומה שבו עתרה המערערת לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לימאות שלא לעצור אונייה אחרת בשל חוב נטען עבור אספקת חומרי דלק. מנגד נטען, כמו בענייננו, כי הדלק סופק לחוכרת האונייה, וכי משאין חבות של בעלת האונייה אין עילת תביעה נגדה. בית משפט זה (השופט י' דנציגר) החליט ביום 20.7.2017 לדחות את בקשת רשות הערעור. נפסק כי:
"מבלי לקבוע מסמרות בדבר, שעה שאין חולק כי החוכרת היא זו שהתחייבה בתשלום בגין הדלקים, ולא בעלת האנייה, הרי שעילת התביעה לכאורה היא נגד החוכרת ונגדה בלבד. כבר נפסק, כי עילתה של תביעת חפצא לפי סעיף 6 לחוק בית המשפט לאדמירליות מ-1861 (הסעיף עליו מתבססת המבקשת בבקשה דנן) חייבת להיות מבוססת על חבותו של בעל האנייה [ע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' האניה "דונאר", פ"ד לח(2) 505, 512 (1984); עניין Depypere, עמוד 808). שעה שקיים ספק בדבר עצם החבות של בעלת האנייה כלפי המבקשת, הרי שלכאורה נשמט היסוד תחת תביעת החפצא ועמו העילה למתן צו מעצר נגד האנייה" (רע"א 5785/17, [פורסם בנבו] פסקה 8).
והדברים יפים גם לענייננו, וביתר שאת, שכן במקרה דנן נקבע בפסק דין גרמני, חלוט, המוכר בישראל, כי לא עומד למערערת כל שעבוד ימי על האונייה. משכך, נחסמה יכולתה של המערערת לתבוע בישראל את מימוש השעבוד על האונייה. אציין, כי מסקנה זו אינה סותמת את הגולל על תביעת המערערת שכן על פניו ביכולתה לתבוע את חוכרת האונייה אשר הזמינה את אספקת חומרי הדלק. זאת, כמובן, מבלי להביע עמדה כלפי צד שלא היה חלק מהליך זה.
סיכום
13. אשר על כן, משהוכר פסק הדין הגרמני על ידי בית המשפט לימאות ונקבע כי מדובר בהכרעה סופית, בדין נפסק כי היה מקום להורות על סילוק על הסף של תביעת החפצא של המערערת כלפי האונייה מחמת מעשה בית דין.
הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית הערעור. המערערת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עורכי-דין של בעלת האונייה בסך של 35,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' אלרון:
1. עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי השופט נ' הנדל ואני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע. לצד זאת, אבקש להוסיף דברים בסוגית העילה בגינה היה על בית משפט קמא, לטעמי, לדחות את התביעה על הסף.
2. אני סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי בנסיבות העניין קם נגד המערערת השתק עילה. לטעמי, נכון היה לדחות את תובענת המערערת על הסף דווקא בשל קיומו של השתק פלוגתא, כפי שאפרט להלן.
3. מכלול העובדות הצריכות לעניין, כמו גם טענות הצדדים ונימוקיו של בית המשפט קמא, פורטו ביסודיות במסגרת חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל, ומשכך לא אשוב לפרטם, אלא במקומות שבהם הדבר נדרש.
4. במסגרת הבקשה מושא הערעור ביקשה המשיבה להשתיק את המערערת מכוח עיקרון מעשה בית דין, באופן שיביא לדחייתה של התובענה שהגישה לבית משפט קמא על הסף. זאת, בהסתמך על פסק דין שניתן בהליך שהתנהל בשלב מוקדם יותר – ביוזמת המשיבה – בבית המשפט המחוזי בהמבורג שבגרמניה (להלן: בית המשפט הגרמני), ובו ביקשה המשיבה מבית המשפט הגרמני ליתן פסק דין הצהרתי שלפיו אינה חייבת למערערת דבר בגין אספקת הדלקים לאנייה שבבעלותהּ.
5. במסגרת פסק דינו קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה, בקובעו כי פסק הדין הגרמני מקים השתק עילה נגד המערערת, וזאת לנוכח קיומן של זהות בעילות; "זהות מהותית" בין הצדדים; וכן הצדקה לקליטת פסק הדין הגרמני מכח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי-חוץ). משכך, דחה בית משפט קמא את תובענתה של המערערת על הסף.
6 אני סבור כי קביעתו של בית משפט קמא – בטעות יסודה, וזאת מאחר שלא נכון היה להקים השתק עילה כלפי המערערת בנסיבות העניין.
7. קביעתי זו מתבססת על כך שהשתק עילה, מעצם הגדרתו, חל רק על תובע המבקש לשוב ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה (וראו רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.10.2005); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה, בעמוד 668 (2007)).
על כלל זה הניצב בבסיסו של השתק העילה עמדה גם המלומדת נ' זלצמן בספרה (מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 370 (תשנ"א)(להלן: זלצמן)):
"מי שהיה הנתבע בהתדיינות הראשונה אינו מנוע מלתבוע בהתדיינות אחרת את מי שהיה התובע, ולו גם בשל אותו אירוע נזקי או עסקה חוזית [...] אף כי הצדדים בהתדיינות השנייה הינם מי שהיו צדדים להתדיינות הראשונה, די שהתחלפו עמדותיהם במשפט כדי שלא יקום כלל השתק עילה".
8. הטעם לכלל זה נעוץ במנגנון פעולתו של השתק העילה, אשר מקדם את תכליותיו של עקרון מעשה בית דין, ובכללם עקרון סופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות של בעל הדין שכנגד, וזאת באמצעות יצירת תמריץ לתובע לכלול את מלוא הטענות, הזכויות והסעדים הקשורים בעילה אחת תחת אותה מסגרת דיונית (ראו יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 491 (2015); זלצמן, בעמוד 44; וראו ביחס למשפט האנגלי Neil Andrews ENGLISH CIVIL PROCEDURE 946 (2003)).
הגיון זה אינו תקף במקרה שבו אין זהות בין התובע והנתבע בהליכים השונים, כבנסיבות העניין שלפנינו. במסגרת ההליך המוקדם בגרמניה נכפתה על המערערת – בהיותה נתבעת – המסגרת הדיונית כולה, ובכלל זה הפורום הדיוני, עיתוי ההתדיינות, גדרי המחלוקת ואופי התביעה, שהוגשה כתביעת גברא חרף קיומה לכאורה של עילת חפצא כלפי האנייה. לפיכך, שליטתה של המערערת בַּאופן שבו הובאה העילה המשפטית להכרעתו של בית המשפט הגרמני, כמו גם יכולתה לפעול להשגת ראיות לשם ביסוס עילתהּ – הייתה מוגבלת ביותר.
9. בהיעדר זהות בין הצדדים בתפקידיהם כתובע ונתבע בהליכים השונים, אני סבור כי לא חל בענייננו הכלל הדיוני של השתק עילה.
10. עם זאת, אני סבור שבנסיבות העניין היה על בית משפט קמא לדון באפשרות להקמתו של השתק פלוגתא, וזאת בהתבסס על כך שהפלוגתאות הניצבות במרכז ההליך דנן – שאלת קיומה של מערכת יחסים חוזית בין המערערת למשיבה וסוגיית תחולתו של הדין האמריקאי על החוזה שבין המערערת לבין חברת Denmar Chartering & Trading GmbH – חוכרת המשנה, אשר לה סופקו הדלקים (להלן: חוכרת המשנה) – נדונו והוכרעו לגופן גם במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט הגרמני, והיו הכרחיות לתוצאתו הסופית.
11. דיון כזה, לו נערך על ידי בית משפט קמא, היה מעלה כי בנסיבות ענייננו מתקיימים התנאים להקמתו של השתק פלוגתא, באופן שמאפשר לדחות את תובענת המערערת על הסף מחמת מעשה בית דין בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט הגרמני (לדיון רחב בתנאיו של השתק הפלוגתא ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 202 (מהדורה 12, 2015); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968)).
12. לצד זהות הפלוגתאות ומרכזיותן בהכרעה, השתק פלוגתא מותנה בקיומו של פסק דין סופי שניתן בסמכות ביחס לפלוגתאות הנדונות. כאשר מדובר בפסק דין זר, תנאי זה מצריך את בחינת כוחו המחייב של פסק הדין במשפט המקומי (זלצמן, בעמוד 580). ביחס לכך, מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא בדבר ההצדקה לקליטתו האגבית של פסק הדין הגרמני לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, כמו גם מסקנותיו לגבי סמכותו של בית המשפט הגרמני לדון בתובענה וסופיות פסק הדין. לעניין זה יש להזכיר כי כעולה מנספחי הערעור, במסגרת ההליך בגרמניה לא טענה המערערת להיעדר סמכות לבית המשפט, ואף לא ערערה על פסק הדין בטרם הפך לחלוט.
13. אמנם, קיומו של השתק פלוגתא מחייב זהות בין בעלי הדין (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829 (1972)). אולם, הזיקה המהותית בין אנייה לבעליה, אשר עליה עמד בהרחבה חברי השופט נ' הנדל, מצביעה על זהות אינטרסים שהוכרה כאחד החריגים לתנאי זה, ומשכך, הקמתו של השתק פלוגתא תתאפשר גם בהיעדרה של זהות מוחלטת בין אנייה לבעליה (וראו מ' קרייני "השימוש ההתקפי בהשתק הפלוגתא – כורח שיש לו תקנה" ספר שלמה לוין 94 (2013); ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון בירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, נט(1) 943, פסקה 18 (2004)).