94. עוד טען הנתבע כי, במקרה דנן, הדבר שפורסם, היה בו "עניין ציבורי".
95. לאור כל אלו טען הנתבע כי, הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כולן או מקצתן, בהתאם לאמת הפרסום (סעיף 14) ובהתאם לחזקת תום הלב (סעיפים 15(2),(3),(5),(8) ו-16(א)).
96. מנגד טען התובע כי, לא עומדת לנתבע הגנת "אמת דברתי" וסעיף 14 לחוק "לשון הרע" לא חל, שכן אין מדובר בדברי אמת, אלא שקרים ועלילות היו בפרסומים שעשה הנתבע, ולא היה שום עניין ציבורי בפרסום.
97. עוד טען התובע כי, הנתבע ידע שהדברים שפורסמו משוללי בסיס עובדתי כלשהו, אינם אמת ונוסחו מתוך כוונה לפגוע בתובע, בוודאי שלא יכול היה להאמין שהם אמת. כדי להוכיח אמונתו, טען התובע כי, על הנתבע להביא ראיות לקיומן של ההתנהגויות ושל התיאורים בהם בחר הנתבע להשתמש בהתכוונו לתובע.
טענת הגנת "אמת בפרסום"
98. סעיף 14 לחוק "לשון הרע" קובע כך:
--- סוף עמוד 20 ---
"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
99. על מנת שיקבע כי עסקינן ב"לשון הרע", אין הדבר מותנה בכך שהפרסום אינו אמת, שהרי גם ביטוי אמת עשוי להיחשב כלשון הרע. גם אם פעל המפרסם בתום לב, והאמין הוא בכנות באמיתות הפרסום שפרסם, ובכלל זה גם אם טעותו שלו הייתה סבירה והוא לא התרשל כלל בכל הקשור לבדיקת תוכנו של
הפרסום, לא תעמוד לו הגנת ״אמת הפרסום״, אם היסוד העובדתי של אמיתות הפרסום לא התקיים.
(ראה: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות, ס(4) 13 {פמ"מ – 28/12/2005}).
100. עוד נקבע בפסיקה, ביחס להגנת "אמת בפרסום", כך:
"אם בהגנת אמת הפרסום המדובר הרי רשאי נתבע, המבקש להצליח בהגנתו לנסות ולהוכיח כי העובדה שפורסמה היא אמת וכי היה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו מורכבת איפוא משני חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע......"
(ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל, לא(2) 281 {פמ"מ – 24/2/1977}).
101. מכאן, שלטענת "אמת דברתי", שני יסודות מצטברים שהוכחתם על הנתבע, והם:
א. "אמת בפרסום", הוא היסוד העובדתי, היינו כי הפרסום תואם את המציאות כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. ה״אמת״ שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו״ (וראה: דנ"א 1212/12 פלוני נ' אורבך דיין [פורסם בנבו] {פמ"מ – 18/9/2014}להלן: עניין אורבך דיין").