ו/או "גנב" על שלל הגרסאות, נועדו להשפיל ולבזות את התובע בעיני סביבתו.
--- סוף עמוד 23 ---
109. במקרה שלפניי מדובר בפרסומים בהם מעשים וביטויים משמיצים ביותר של הנתבע על
התובע, כאשר מעבר להשמצה הנובעת והגלומה באותם ביטויי גנאי, קיים ייחוס אשמה פלילית לתובע כי גנב, רימה, זייף את כספיהם של אם הצדדים ודודם, והחמור מכל, כי הנתבע הוא רוצח. אין כל ספק, כי מדובר בייחוס אשמה פלילית מהדרגה החמורה ביותר שניתן לייחס ועל כן מחוייב היה התובע להצטייד בראיות כבדות משקל שישכנעו את בית המשפט כי אכן דיבר הוא אמת. אילו היה מביא ראיות שכאלה, אין ספק, כי אף היה מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. אך בהיעדר ראיות כבדות משקל כאמור, לא תוכל לעמוד לו טענת ההגנה האמורה.
110. דומה כי לא צריך להכביר מילים באשר לסתירות המהותיות בעדות הנתבע, סתירות
שיורדות לשורש העניין, ויש בהן כדי להעיד על חוסר אמינותו של הנתבע.
111. תנאי להנאה מן ההגנה האמורה הוא כי היה בפרסום "עניין ציבורי", לאמור שהציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום. נדמה כי הציבור בכאן, אינו מעוניין בפרסום.
112. הנתבע לא הוכיח את אמיתותה של אף אחת מן הטענות כפי שפורסמו במכתביו ו/או בפרסומים, המהווים לשון הרע. בהיעדר הוכחה של היסוד הראשון להגנה, ש"הדבר שפורסם היה אמת", לא היה צורך לדון כלל ביסוד השני, שלפיו היה בפרסום "עניין
ציבורי".
113. משנקבע כי בפרסומים לא היה מן האמת, ומשעה שלא מתקיים התנאי השני לסעיף 14 לחוק, הוא היסוד הערכי, "עניין לציבור", הפרסומים האמורים, אינם חוסים תחת ההגנה של "אמת דברתי", כלשונה בחוק.
טענת הגנת "תום הלב"
114. בכתב ההגנה, טען הנתבע להגנת "תום הלב" מכוח הסעיפים 15(2), (3), (5), (8) לחוק. בסיכומים אותם הגיש, התייחס בעיקר להגנות הקבועות בסעיפים 15(2), (3), (8).
115. עוד טען הנתבע כי סבר שמעשיו הפסולים של התובע, שכללו הפעלת לחץ כלכלי ונפשי כבד על אמו בחייה, ללא שנתן משקל לרצונה של האם, או הסכים לכבד רצון זה, פגע קשות באם וגרם לה לסבל רב שקיצר את חייה. בנסיבות אלו לטענתו, מתקיימים יסודות ההגנות שבסעיפים 15(2) ובעיקר 15(3) לחוק, שכן אין ספק, לשיטתו, כי הפרסומים נכתבו לשם הגנה על עניין אישי של הנתבע.
116. במרבית הפרסומים, טען הנתבע כי לא הזכיר את שמו ומקצועו של התובע, והם נועדו