294. הנתבע טען כי המנוחה רצתה לעשות צוואה מוקדם יותר – צוואה לטובתו, אשר לא יצאה אל הפועל לאחר שהתובע סיכל ומנע זאת באמצעות הפעלת מכבש לחצים על המנוחה, ומאז לא נערכה כל צוואה. המנוחה העדיפה את הנתבע ואילו הדברים היו תלויים רק בה, אלמלא הכפייה, העושק, סחטנות ומכבש הלחצים שהפעיל התובע, היתה עורכת צוואה לטובת הנתבע בלבד ולא היתה מורישה לתובע דבר.
295. התובע טען כי המנוחה תמיד ציינה כי " יש לי שני בנים והכל יחולק ביניהם שווה בשווה".
בעניין זה, טען התובע כי יש גם הקלטות של המנוחה באומרה דברים אלו.
296. עוד טען התובע כי הצוואה התקינה מבהירה את רצון המנוחה לשיוויון בין האחים ומסכלת
היא את ניסיונות ההשתלטות של הנתבע על רכוש האם. משכך, יש לקיים את רצון האם ולא לאפשר לנתבע להשתלט על הדירה כפי שניסה הוא מייד לאחר פטירת המנוחה.
297. התובע טען כי הצוואה נעשתה בשנת 2011 – 5 שנים לפני פטירת המנוחה. הנתבע הצהיר שידע על הצוואה באותו מועד, אולם למרות ניסיונותיו, האם לא הסכימה לשנות את הצוואה ולא עשתה צוואה חדשה עד לפטירתה.
298. אומר כי, צוואה מבטאת את רצונו האישי של המוריש, והוא הקובע מה ייעשה בעיזבונו לאחר
מותו. בית-המשפט מצווה לקיים את דבר המת ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו. הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם והיא חלק מזכות קניינו החוקתית. (ראה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא, נ(2) 215{פמ"מ – 30/4/2000}).
299. כאשר נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה
מתפקידו להעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית-המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.
--- סוף עמוד 57 ---
300. תפקידו של בית-המשפט לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי
של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא.
301. תמיד נזכור כי החובה היא לשאוף לקיים רצון המנוחה (ראה: בע"מ 11116/08 פלוני נ'
אלמוני [פורסם בנבו] {פמ"מ – 5/7/2012}).
302. בית-המשפט מצווה לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה
טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה היא לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח .