259. לא רק שאיני מוצאת בשיחות אלה תמיכה בטענותיו של עו"ד ממון ביחס לתום ליבו של ברזילאי, כי אם להיפך, יש בהן כדי לחזק את התשתית הראייתית נגדו. אסביר. מן השיחות עולה בבירור, כי ארז פנה לברזילאי, בתיאום עם ירון, על מנת שהלה יגיש הצעת גיבוי. עצם הפנייה אליו יש בה כדי ללמד על מעורבותו של ברזילאי בהלכות תיאומי מכרזים. לאדם תם לב, המבקש להתחרות במכרז כדין, אין פונים בבקשה כזו, המסגירה את הפונה כמי שעוסק בפלילים. ארז אישר בבית המשפט כי פנה לברזילאי בעניין הנדון, אולם – לטענתו – הלה סרב: "רמי ברזילאי היה ברור ומה שנקרא ברור כשמש. אמר לי במפורש שום דבר, הכל, מבחינתו זה בכלל לא עמד על הפרק" (עמ' 3534). יוער, כי בחקירתו הנגדית
--- סוף עמוד 241 ---
על ידי ב"כ המאשימה, כשהוצגה לו שיחה 4007/143 המובאת לעיל, בינו לבין זוהר, במהלכה נשמע כשהוא אומר לזוהר כי ברזילאי החליט שאינו נותן גיבוי אולם אינו מפריע, טען ארז כי: "אני אומר יכול להיות, אני לא זוכר שדיברתי עם רמי ברזילאי על זה, יכול להיות. אם אני מדבר על זה עם זוהר אז יכול להיות" (עמ' 3636). עם זאת טען, כי ההתלבטות של ברזילאי הייתה "אם לתת הצעה בכלל, לא רק על גיבוי אלא בכלל" (עמ' 3627). וראו גם תשובתו בחקירה החוזרת לשאלה האם שוחח עם ברזילאי על עצם נתינת גיבוי ולפיה "מכיוון שהיה הלך רוח של הקבלנים באותה תקופה של לוותר אחד לשני מה שנקרא, אז אני חושב ששאלתי את רמי כמה פעמים כאילו אם זה הכיוון או שלא ... הוא ענה לא ברור" (עמ' 3662). אכן, אווירה כללית של ויתור, ובמילים אחרות – של חלוקת שוק. ברזילאי, יש לומר, הכחיש בעדותו בבית המשפט כי ארז שוחח עמו על מתן הצעת גיבוי, ולדבריו "ארז פטפטן" (עמ' 3772-3771). אלא שהכחשה זו אינה עולה בקנה אחד לא עם הדברים הנשמעים בשיחות ולא עם עדותו של ארז בבית המשפט, שבוודאי לא ביקש להזיק לו.
מדברי ארז בשיחות הנדונות עולה כי ברזילאי התחבט בדבר, כי עמדתו עשויה הייתה להשתנות, ואם כך – אין מדובר בהתנהלות תמת לב, של אדם שאינו יודע כי מאחורי גבו הופכת המעטפה להצעת גיבוי. ועל כל אלה, ההסבר שנתן ארז לגדליה מדוע ברזילאי, הקרוב לירון כ"אח", מסרב להגיש הצעת גיבוי, מפליל אף הוא: היינו שירון לא נהג בו באותו אופן ועל כן אינו מוכן לגמול לו על "חסדים" שלא זכה להם ממנו. ודוק: הסירוב לתת הצעת גיבוי (משום שלא זכה למידה כנגד מידה), המעיד כשלעצמו על מודעות לפעולות התיאום המתבצעות, אין בו כדי לשלול את מתן הסיוע בהתחייבות להימנעות מהגשת הצעה בכלל, ובמינוח אליו כבר נחשפנו: "לא להפריע" – מינוח השגור על פיו של ברזילאי (ראו פגישת מסובים). ואכן, בחקירתו ברשות, כשהוצגה לארז שיחה 4007/143 הנ"ל והוא נתבקש להתייחס אליה, אמר: "שהוא לא נותן גיבוי אבל לא מפריע, משהו כזה. למרות שזרקתי לו שהוא יכול לקחת את המכרז, אם אני הייתי יכול להתמודד לא הייתי חושב פעמיים" (ת/69, ש' 182-178). הנה לפנינו הבהרה נוספת על האבחנה בין מתן גיבוי לבין אי הפרעה, ומכאן ההתעניינות במקום הימצאה של המעטפה. ככל שהיא עדיין בידיו של "האיש מאשקלון", גדליה חשש שהוא "יעשה תרגיל" ויכשיל את ההסדר. אשוב ואדגיש – אין המדובר ביחסים חוזיים אכיפים, והחששות של האחד מפני השני הם חששות טבעיים בנסיבות אלה. אוסיף, כי ה"טעות" עליה מדבר ירון בציטוט לעיל אינה מתבטאת אך בכך שארז אמר לגדליה שהמעטפה בידיו (ושיקר לו בזאת), כי אם בכך שארז לא הותיר את המעטפה בידיו ("היית משאיר את זה אצלך"). החשש ברור: ככל שהמעטפה נותרת בידיו של ברזילאי, וטרם נשמעה ממנו הסכמה להגיש הצעת גיבוי, מתעורר החשש שמא "יעשה תרגיל" ו"יפריע".