--- סוף עמוד 32 ---
ועוד טענה הייתה בפיו של זוהר, והיא שבינו לבין החוקרים הייתה "סוג של עסקה לא כתובה", ולפיה "הם ישחררו את חברת ראז ואת אביטל ורונן [הבעלים החדשים של החברה] מלקרוא להם לעדות, זאת אומרת אני ראיתי לנכון לקחת על עצמי יותר, גם מה שלא עשיתי, בשביל לשחרר את החברה, זה בהסבר הרציונאלי של הבעיה הפסיכולוגית" (עמ' 1246). במקום אחר אמר, בהקשר זה: "היא [החוקרת] אמרה לא, תגיד, תגיד, תגיד. היא איימה עלי שהיא תביא את, היא ידעה שאני רוצה להוציא את החברה, שהחברה יותר חשובה לי. היא כל הזמן איימה עלי, אני אביא, אני אחקור את אבי ורונן, אתה רוצה? לא. זה היה כאילו סיכום לא כתוב, אני אגיד מה שאתם רוצים לשמוע ואתם משחררים את החברה".
ולבסוף, הטענה האחרונה בפיו של זוהר כנגד גרסאותיו ברשות הייתה כי החוקרים ניסו "לנתק" אותו מעורכי דינו ואמרו לו שלא יקשיב לעצתם, שכן "הם יעשו לך נזק" (עמ' 1261).
3. לנוכח עמדתו של זוהר ביחס להודעותיו, התרתי לב"כ המאשימה לחקור אותו בחקירה נגדית (עמ' 1219) וכל הודעותיו הוגשו על פי סעיף 10א לפקודת הראיות (ת/441 – ת/452).
ככלל התרשמתי, כי עדותו של זוהר בבית המשפט הייתה מגמתית עד מאוד. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי זוהר נאשם בתיק מקביל, ומשכך חומר החקירה במלואו היה גלוי לפניו בטרם התייצב למתן עדות בהליך שלפניי והוא יכול היה להתכונן לקראתה. כפי שאנמק להלן, טענותיו של זוהר בבית המשפט בכל הנוגע לשלל הנסיבות שהביאוהו למסור את הגרסאות שמסר בחקירותיו לא נמצאו על ידי ניתנות לאמון ואף לא ברמה המעוררת ספק סביר. אני מבכרת, אפוא, את הודעותיו של זוהר כפי שנמסרו לחוקריו, על פני עדותו בבית המשפט. לתוכן ההודעות אתייחס בעת שאדון באישומים הקונקרטיים, על פי מידת הרלוונטיות לאותו אישום.
4. אעמוד עתה על מספר דוגמאות שיש בהן כדי להצביע על המגמתיות של עדותו של זוהר בבית המשפט.
--- סוף עמוד 33 ---
כך, כשנשאל על ידי ב"כ המאשימה על המגעים שניהל עם קבלנים מתחרים ביחס למכרז פתח תקוה לשנת 2010, הודה כי גיל מיארה ביקש ממנו סכום של 100,000 ₪ תמורת הימנעותו מהשתתפות במכרז וכי נתן לו שיק בסכום של 50,000 ₪, אותו ביטל מאוחר יותר. כך גם הסכים כי ניהל מגעים עם גיל שחלקם התקיימו בביתו של ארז, כמו גם עם ארז ועם ארגוב בנוגע לאותו מכרז (עמ' 1256). תשובות אלה לא הפריעו לו מאוחר יותר לטעון, במענה לשאלותיה של עו"ד לשם, כי אינו יכול לאשר או להכחיש עם מי מן הקבלנים דיבר ועל מה דיבר איתם עובר למכרז פתח תקוה, שכן אינו זוכר "אבל אין ספק שמה שנאמר בחדרי החקירות לא תאם למציאות" (עמ' 1301). היעדר הזיכרון ביחס למגעים שהתקיימו או לא התקיימו עובר למכרז פתח תקווה אינו עולה בקנה אחד עם העמדה הנחרצת לפיה מכל מקום מה שאמר בחדר החקירות אינו אמת. לא למותר להפנות, בהקשר זה, למקום אחר בעדותו של זוהר, כאשר על אף שאמר כי אינו זוכר מי היו המשתתפים בפגישת התיאום ברמת ישי (עובר לחמשת מכרזי הצפון), הסכים כי מה שאמר בחקירה לגבי זהות המשתתפים – נכון; כי אם אמר בהודעותיו שארז היה ערב לכך שהקבלנים לא "יפריעו", כך היה; וכי אם אמר בהודעותיו שהקבלנים לזרוביץ ופדידה הגישו הצעות גיבוי למכרז חיפה, יכול להיות שכך אכן היה (עמ' 1238, עמ' 1241-1240, ועמ' 1244-1243). הנה כי כן, הטענה "איני זוכר" עשויה להתלוות לטענה נוספת לפיה מכל מקום לא אמר אמת בחקירה, כאשר עמדה זו משרתת תכלית אחת, כפי שהיא עשויה להתלוות לטענה ההפוכה ולפיה מכל מקום מה שאמר בחקירה נכון, כאשר עמדה זו משרתת תכלית אחרת. לזוהר פתרונים.