ארז עצמו רכש, כאמור, את המעטפה של מכרז חיפה (בשם רונן מיארה) (ת/226 ו-ת/268). בצדו השמאלי של העמוד, במקביל לשמו של רונן מיארה, כתב זוהר "ישים גבוה". ואכן, הצעת המחיר של ארז הייתה בסכום של 659,200 ₪ (ת/271). הייתה זו הצעת המחיר הגבוהה ביותר שהוגשה, קרוב עד מאוד למחיר הגג.
36. בבית המשפט העיד ארז כי ההצעה שהגיש למכרז חיפה היא הצעה תחרותית, ריאלית, שכן התכוון להתמודד שם באמת: "כן, אני חושב עדיין שזה הצעה ריאלית מדובר בעיר חיפה בלבד. חשבתי לנכון שזה המחיר. הגשתי הצעה וזהו" (עמ' 3454-3453). זוהי אמירה סתמית. ארז אמנם לא נחקר עליה בחקירה נגדית, אולם גרסתו הדלה בבית המשפט אינה גרסה. אכן, הוא הגיש הצעה "וזהו". אלא שעל כך אין חולק. מכלול הראיות, כפי שיפורט עתה, מוביל למסקנה חד משמעית כי הייתה זו הצעת גיבוי.
ראשית, סכום ההצעה של ארז, הנמוך אך ב-800 ₪ ממחיר הגג, מלמד כשלעצמו, כי ההצעה הוגשה שלא על מנת לזכות. בנוסף, השתתפותו בפגישה ברמת ישי, פגישה שבמהלכה נקבעו
--- סוף עמוד 503 ---
הזוכים וקבלני המשנה, כאשר ארז אינו מופיע ברשימת הזוכים וגם לא בין קבלני המשנה (ת/416), מלמדת אף היא שהצעתו הוגשה אך כהצעת גיבוי.
כך גם מעיד צמד המילים "ישים גבוה", המופיע לשמאל שמו של רונן מיארה בת/416, כי המדובר בהצעת גיבוי. בחקירתו ברשות טען זוהר כי אינו זוכר באיזה מכרז אמור היה רונן מיארה להציע מחיר גבוה וכי אינו זוכר שבכלל ביקש ממנו להציע הצעה כזו. עם זאת, לשאלה האם יתכן שביקש זאת מארז, אחיו של רונן, לשים עבורו הצעת גיבוי השיב "אולי" (ת/450, ש' 676-661). בהמשך נשאל אם ידע שארז הגיש עבורו הצעת גיבוי במכרז חיפה השיב "לא זוכר. אני יכול לתאר לעצמי שהוא לא התחרה בי במכרז" (עמ' 685). בהמשך, משנשאל מדוע שארז לא יתחרה בו השיב "משלוש סיבות, אלף אין לו יכולת, בית אין לו רצון, ושלוש נתתי לו את המעטפות שלי בחמשת המכרזים בחח"י דרום. יכול להיות שארז מיארה אמר לי שהחברה שלו, כלומר של רונן מיארה, תגיש הצעת גיבוי. אבל לא ישבנו ומילאנו ביחד. אף אחד לא ידע מה השני שם אלא היו דיבורים" (ש' 690-687). יושם אל לב, כי בניגוד להכחשה חד משמעית לפיה לא ביקש מרונן מיארה להגיש הצעת גיבוי (עמ' 1309; ת/450 ש' 668), הרי שלגבי ארז תשובתו הייתה "אולי", כפי שראינו לעיל. בבית המשפט נענה ברצון להצעת עו"ד לשם לפיה בשל תחושת הצורך שלו לרצות את החוקרת, ששבה ושאלה אותו לגבי ארז, השיב מה שהשיב (עמ' 1311). מכל הנימוקים שפורטו על ידי בפרק העוסק בעדותו של זוהר כץ, גרסתו לפיה אך ביקש לרצות את החוקרים נמצאה על ידי חסרת יסוד ובלתי ניתנת לאמון. אין בליבי ספק שזוהר ענה מה שענה על פי שיקול דעתו, והתשובה "אולי" בוודאי לא היה בה "לרצות".