ועוד מצטיירת ממכלול השיחות מרכזיותו של ירון במכרז ירושלים, עד כי המכרז נתפש כמכרז "של" ירון, שהכל בו נעשה בתיאום עמו. למען האמת, גם אסא אינו חולק על כך והסכים, בעדותו בבית המשפט, כי הוא התייחס אליו כאל "מכרז של ירון" (עמ' 3177). הייתה זו, אמנם, דרכו הבלתי משכנעת בעליל, לנסות ולחמוק מכל אחריות למעשים שנעשו במסגרתו, אולם בנקודה זו עדותו משתלבת במכלול הראיות המובילות כולן למסקנה האמורה.
סיור הקבלנים הראשון – 20.6.2010
30. בבוקרו של הסיור, התקשר אסא לירון (ת/300, שיחה 1197/141, עמ' 116) ושאל אותו אם "זה נראה נורמלי אם אני מצטרף אליך או לא?". הכוונה, האם נכון שאסא יצטרף לירון בנסיעה לסיור הקבלנים. ירון השיב ש"לא טוב עכשיו שתצטרף אלי". בבית המשפט טען אסא, כי חשש שהגעתם ביחד לסיור הקבלנים תגרום ליתר המשתתפים לפרש זאת כך: "אחד יגיד אסא יכול לממן בקלות, ירון לא יצטרך עכשיו עם בנקים על ענייני מימון ומצד שני יש לו יתרון ביצועי, אנשים פשוט יורידו את המחירים שלהם... כתוצאה מזה שהם רואים אותי ואותו מגיעים ביחד" (עמ' 3163). ירון, שהעיד לפני אסא, נשאל לפשר השיחה הנ"ל על ידי עו"ד ליבאי והעיד ההיפך. לטענתו, אמר את שאמר משום ש"זה לא נראה טוב שייסע איתי קבלן מתחרה איתי באוטו. לא, לא מתאים לי שתבוא איתי ... כי אני רוצה להיות לבד. זה מכרז שלי. בהווייה שלי זאת אומרת". ירון שלל את האפשרות שהופעתם ביחד עשויה הייתה להשפיע באיזשהו אופן על הצעה כזו או אחרת ועמד על כך שהסיבה שלא רצה להגיע ביחד עם אסא היא "קודם כל זה מכרזים בין היחידים בירושלים, שאני בעצמי הייתי פיזית. ואני נוסע עם עצמי. לא רוצה שיצטרפו אליי. הוא מספיק עשיר וגדול, שיבוא
--- סוף עמוד 73 ---
עם אוטו 4 על 4 משלו" (עמ' 2723-2722). גם בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה עמד ירון על טענתו, שבזמן השיחה המצוטטת כלל לא ידע שילך למכרז עם ורד בר והסביר כי אמנם לא ראה פסול בכך שקבלנים (מתחרים) יגיעו ביחד לסיור הקבלנים אלא שמבחינתו זה לא היה מקובל שייראה עם אסא. כל כך משום שלא רצה שיהיה מי שיחשוב כי הוא בכיס של האחים קופר. ירון עומת במקום זה עם גרסתו של אסא בחקירה ברשות (ת/49, עמ' 23-22), לפיה ירון התכוון מלכתחילה ללכת למכרז "דרכו" אולם ייתכן שלא רצה, משיקוליו העסקיים, שהאחרים ידעו על כך. תגובתו של ירון לדברים אלה הייתה כי על כך יש לשאול את אסא, המחשבות שלו באותו זמן היו כי הוא הולך לגשת למכרז בעצמו (עמ' 2847-2846).