לפי מבחן מחמיר זה, מוטלת על העוסק אחריות מעין מוחלטת כך שהוא זה הנושא בסיכון המלא אם מתברר, אף בדיעבד, כי החשבונית שהוצאה לו אינה כדין, וזאת
--- סוף עמוד 6 ---
בין אם משום שמוציא החשבונית אינו הבעלים של הסחורה שסופקה ובין אם משום שהחשבונית הושאלה מצד ג'.
בשאלה מי ראוי שיישא בסיכון בגין אי תקינות החשבונית, האם ציבור משלמי המיסים שאין לו יד ורגל בעסקה, או העוסק שקיבל את החשבוניות הלא תקינות, מכריע המבחן האובייקטיבי באופן ברור לטובת הקופה הציבורית.
מבחן זה התגבש ב-ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נג(3) 493, פסקה 14 (1999) (להלן – עניין סלע) שם נקבע כי "...המבחן שראוי לנוקטו בסוגיה זו הוא המבחן ה'אובייקטיבי', העולה בקנה אחד עם לשון החוק כפשוטה".
מבחן זה התקבע כהלכה מחייבת בעניין מ.א.ל.ר.ז (פסקאות 24-25 לפסק דינו של כב' השופט ברק).
17. בית המשפט העליון שלל בעניין מ.א.ל.ר.ז את המבחן הסובייקטיבי המתחשב במודעות של העוסק לפסול שנפל בחשבונית כתנאי למניעת ניכוי התשומות וקבע כי "אכן, אימוץ מבחן סובייקטיבי עלול למוטט את ההיגיון הבסיסי המונח ביסוד מס ערך מוסף ולהביא להפחתת מס, ואף לנטילת מס מקופת המדינה" (שם, פסקה 24).
כן נאמר על המבחן הסובייקטיבי כי "הוא פותח פתח לרמאויות. נטרול הכשל הזה באופן פשוט ויעיל נמצא בידי הנישומים, ולכן המבחן הראוי לכוון את התנהגותם לכיוון נטרול הכשל ולא לכיוון הרמאות הוא המבחן האובייקטיבי. לא כל שכן בשעה שמדובר בתופעה נרחבת יחסית של 'חשבוניות פיקטיביות', ומן הראוי להעניק לרשות המס כלים להתמודד עמה, ולא לכבול את ידיה בצורה חזקה למדי" (שם).
18. ועדיין, בתי המשפט היו מוכנים להכיר בחריג סובייקטיבי מצומצם שיחול לצד המבחן האובייקטיבי.
כך נקבע בעניין סלע כי ניתן להכיר בניכוי מס תשומות על פי חשבונית מס שהוצאה שלא כדין כאשר "...ישתכנע מנהל המע"מ כי הנישום הוכיח שלא זו בלבד שלא התרשל, אלא אף נקט את כל האמצעים הסבירים כדי לאמת את החשבוניות ואת זהות העוסק, ואף על פי כן, לא גילה ולא יכול היה לגלות באמצעים סבירים שמוציא החשבונית לא היה זכאי להוציאה" (פסקה 14).
בהתבסס על פסק הדין בעניין סלע קבע בית המשפט, גם בעניין מ.א.ל.ר.ז, כי "במקרים כאלה, שבהם הנישום יוכיח כי לא גילה, או היה יכול לגלות, את הפסול שנפל בחשבונית באמצעים סבירים, יותר לו ניכוי מס התשומות".