החלטה
.1הבקשה שלפנינו עניינה פרשנותה של תקנה 529לתקנות סדר הדין האזרחי,
תשמ"ד- 1984(להלן - התקנות).
.2בית-משפט השלום נתן פסק-דין של פינוי, שחייב את המבקשים לפנות מושכר אשר בבעלות המשיבה בו החזיקו כדיירים מוגנים על-פי חוק. בית המשפט העניק להם סעד מן הצדק וקבע מועדים לתשלום הסכום, אשר בו הותנה מתן הסעד מן הצדק. השאלה שמועלית לפנינו היא, איך מונים את התקופות שנקבעו לתשלום הסכום, וביתר דיוק, אם פגרת בית המשפט באה במניין התקופות שנקבעו בפסק הדין.
.3בהקשר זה צריך לפנות, בראש ובראשונה, לנוסחה של ההוראה כפי שנכללה בפסק הדין של בית-משפט השלום: כפי שנאמר שם, על הנתבעים (קרי: המבקשים) לשלם לתובעת (קרי: המשיבה) תוך שלושים יום מיום פסק הדין את הסכום של 831.71ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה כחוק החל מיום 12.7.89ועד למועד תשלום הסכום הנ"ל. כן על הנתבעים (המבקשים) לשלם לתובעת (המשיבה) פיצוי בסך 000, 5ש"ח, אשר ישולמו לתובעת בשני תשלומים של 500, 2ש"ח, האחד תוך 30יום מיום 12.7.89, והתשלום השני בסך 500,2
ש"ח תוך 60יום מיום .12.7.89
תקנה 529לתקנות קובעת, כי תקופת הפגרה של בית המשפט לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות הנ"ל או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת.
.4טענת המבקשים היא, כי ההוראה הנ"ל בעניין שיעורי התשלומים היא בגדר מניין ימים שנקבע בידי בית המשפט.
הפרשנות האמורה איננה נראית לי.
אך מובן הוא, כי כל מטרתה והגיונה של ההוראה הנ"ל נעוצים בדחייתן במישור הזמן של פעולות השלובות עם עבודת בית המשפט ותיפקודו. יציאתו של בית המשפט לפגרה מגבילה חלקית את תיפקודו בתחומי הפעולה השונים שלו, בין אלו המינהליים ובין אלו השיפוטיים. קביעת הפגרה נובעת משיקולים של ריכוז חופשות של הסגל השיפוטי ומתן אפשרות לפרקליטות המדינה ולעורכי הדין להיות משוחררים, למעשה, מחובת ההופעה בבית המשפט. כן דרושה, בדרך כלל, אחת לשנה קביעת אתנחתא לצורך השלמת עבודה שיפוטית שטרם סיימה, אירגון העבודה בבית המשפט וטעמים כיוצא באלה. אגב, לא תמיד גוברים שיקולים אלו, ויש שעולה הצורך לקיים הליכי משפט אף בפגרה, שהרי עשיית המשפט קודמת לכל מטרה אחרת. בתקופה זו מצא מחוקק המשנה להקל על זיקת הגומלין בין מערכת בתי המשפט לבין המתדיינים ובאי-כוחם, בכך שהורה את האמור בתקנה 529הנ"ל.
הנוסח המילולי של התקנה מאפשר לכאורה פרשנות רחבה, החובקת כל "מנין הימים" שנקבע בידי בית המשפט או הרשם. אולם יש לפרש הוראה זו על רקע מטרתה החקיקתית ובדרך אשר לא תסכל הוראותיו של בית המשפט, אשר נוגעות ליחסים שבין בעלי הדין ביניהם לבין עצמם ואשר אין ביניהן לבין עבודת בית המשפט ופגרתו ולא כלום. יתרה מזו, בחינתה של התקנה כשלמות ניסוחית אחת מוליכה למסקנה, כי גם פרשנותו של נוסח התקנה אינה מביאה לתוצאה שונה: התקנה מתייחסת, כמובא לעיל, למניין ימים שנקבע בתקנות או בידי בית המשפט או הרשם. ניתן להסיק מכאן, כי כוונת התקנה לסוגי מועדים או תקופות שנקבעו בתקנות או נדונו בהן ואשר לגביהם הוענקה לבית המשפט או לרשם, בנסיבות מוגדרות, הסמכות לקבוע מועדים שהם לאו דווקא אלו שנקבעו בתקנות. קרי, מבחינת סיווג הנושאים שהתקנה דנה בהם, הכוונה היא לאלו שבהם נדרשת או מותרת קביעת מועדים לפי האמור בתקנות.
.5המבקשים הפנו לפסקי-דין הדנים בתקנה 529, אולם אין באלו כדי לאשש את גישתם.
בע"א 290/84 [1] נדונה ההוראה הנ"ל בהקשר להחלטה בדבר הפקדת ערבות בנקאית בבית המשפט, תוך תקופה מסוימת; בבש"א 865/85 [2] היה מדובר במועד להגשתה לבית המשפט של בקשת רשות לערער; בבש"פ 544/88 [3]) הועלתה (ונדחתה) טענה בדבר תחולת הוראת תקנה
529על הגשתה לבית המשפט של בקשה לדיון נוסף בעניין אזרחי בבית המשפט העליון; ובת"א (ב"ש) 815/81[4] נדון צו בית-משפט, שחייב הגשתו לבית המשפט של תצהיר תשובה שאלון תוך פרק זמן מסוים. הווי אומר, בכל המקרים הללו דובר בפעולות של מתדיין, אשר היו כרוכות בהגשה של מסמך כלשהו לבית המשפט או בהפקדתו בו. בע"א 290/84[1] הנ"ל ובת"א (ב"ש) 815/81[4] נאמר, כי אם רוצה בית המשפט לקבוע "הוראה אחרת", היינו כי תקופת הפגרה תבוא במניין, עליו להורות על כך במפורש ובאופן ברור, אולם פרשנות זו של הסיפא של התקנה 529אין בה כדי ללמד על היקף תחולתו של הרישא, כמבואר לעיל.
.6במקרה דנן מדובר, כזכור, בחיוב כספי שנקבע בפסק-דין ואשר נקצבו מועדים לתשלומו. זהו חיוב שעניינו ביחסים בין המתדיינים בלבד, אשר אינו קשור כלל לעבודת בית המשפט ואינו מחייב את הצדדים במגע כלשהו עם בית המשפט. לפיכך, הוראת תקנה 529אינה רלוואנטית כלל לעניין קיום החיוב הנ"ל במועדים שנקבעו בפסק הדין.