13. הנה כי כן, בפסיקתן של הערכאות דלמטה ניתן למצוא ביטוי לשתי גישות עקרוניות באשר לאחריות המדינה בגין מעשה רשלני של נושא משרה שיפוטית: האחת, מצדדת בחסינות רחבה בגין פעולה שיפוטית, החלה גם על מעשה של רשלנות רבתי והמתפרסת גם על תביעות נגד המדינה; והשנייה, מצדדת בהגבלת החסינות השיפוטית באופן שניתן להגיש תביעות נגד המדינה במקרים של רשלנות חמורה מאוד ("רשלנות רבתי" או "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד").
14. דומה כי הכרעה בסוגיה זו כרוכה בנקיטת עמדה בשאלה המשפטית-פורמלית באשר למהותה של החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין - האם מדובר בחסינות מהותית או שמא בחסינות דיונית. הכרעה בשאלה זו מחייבת את בחינת התכליות שביסוד החסינות השיפוטית, ובכלל זה השאלה, האם הטלת אחריות על המדינה בגין עוולה שיפוטית, גם אם במקרים של "רשלנות רבתי" בלבד, מתיישבת עם התכליות של החסינות השיפוטית.
15. כידוע, מקובלת ההבחנה בין חסינות "דיונית" (פרוצסואלית) לבין חסינות "מהותית" (סובסטנטיבית). מקום שמדובר בחסינות דיונית, החסינות שוללת את האפשרות להגיש תביעה אך החבות קיימת, ואילו בחסינות מהותית, האחריות עצמה נשללת. ההבחנה האמורה בין חסינות דיונית למהותית רלבנטית במקרים שונים כמו במקרה של זכות ההשתתפות בין חייבים (ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם, פ"ד נ(5) 573, 582-581 (1996)), ובמקרה של אחריות שילוחית (אהרן ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין 74-71 (התשכ"ה); להלן: ברק, אחריות שילוחית). במקרים אלה קביעה לפיה החסינות היא דיונית לא תשלול את האפשרות להטיל אחריות מכוח זכות ההשתתפות או אחריות שילוחית, ולעומת זאת קביעה לפיה החסינות היא מהותית תשלול זאת בהכרח. ההכרעה לגבי אופייה של סוג החסינות - דיונית או מהותית - נעשית כאמור על פי התכליות העומדות ביסוד החסינות בה מדובר -
"... המבחן לקביעת סוג החסינות הוא במהותה הפנימית, ובמטרה שאותה היא באה להגשים" (אהרן ברק "חסינות מאחריות או מתביעה: שלילת זכות הניזוק או שלילת תביעתו" דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 349 (גד טדסקי עורך, מהדורה שניה, התשל"ז); להלן: ברק, חסינות).
16. האם החסינות השיפוטית שלפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין היא מהותית או דיונית? לשם מענה לשאלה זו יש להידרש כאמור לתכליות העומדות ביסוד חסינות זו.
ניתוח התכליות השונות העומדות ביסוד החסינות נעשה בהרחבה בספרות המשפטית ובפסקי הדין השונים שאוזכרו לעיל. בתוך כך, ניתן להצביע על מספר תכליות של מוסד החסינות השיפוטית, ובהם הבטחת העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים; החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת השפיטה; מניעת שיבוש המבנה ההיררכי של מערכת המשפט אשר מצדיק כי שופט של ערכאה נמוכה לא ידון בטענה כלפי שופט של ערכאה גבוהה; האינטרס הציבורי בעקרון סופיות הדיון שעלול להיות מופר בשל פתיחה מחדש של הסכסוך גם אם דרך פריזמה שונה; מניעת שיבוש פעילות מערכת השפיטה והחשש מפני הצפה של תביעות סרק; קושי בגיבוש סטנדרט ל"רשלנות שיפוטית"; קיומם של מנגנוני בקרה חלופיים כמו זכות הערעור מזה והליכי משמעת (עד כדי העברה מכהונה) מזה; ועוד שיקולים כיו"ב (ברק, חסינות, 393-392; גלעד שם; ובהפניות הנוספות לעיל). אבניאלי ממיינת את השיקולים הנזכרים לעיל (ונוספים) המצדיקים קיומה של חסינות שיפוטית ל- 3 קטגוריות: שיקולים מערכתיים, שיקולי צדק וטובת הציבור ושיקולים כלכליים (דפנה אבניאלי חסינות אישי ציבור 35-21 (2001); דפנה אבניאלי דיני חסינות 62-45 (2014), להלן: אבניאלי, דיני חסינות).