11. גם ד"ר דפנה אבניאלי, במאמרה "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" (הפרקליט מז 77 (2003)), (להלן: אבניאלי), מפנה חיצי ביקורת כלפי פסק הדין בענין פרידמן. ביקורתה של אבניאלי מופנית, בין היתר, לכך שייחוס אחריות למדינה בגין עוולות שבוצעו על ידי נושאי משרה שיפוטית סותר את התכלית המונחת ביסוד סעיף 8 לפקודת הנזיקין, בעיקר מן הטעם שהדבר לא מונע את מעורבותו של נושא המשרה השיפוטית בהליך הנזיקי. בנוסף גורסת אבניאלי כי הנוסחה שקבע בית המשפט המחוזי לבחינת תביעות נזיקיות נגד המדינה איננה ישימה בהכרח וכי לא בכל המקרים יתאפשר לברר את השאלות המתעוררות בזיקה לחסינות השיפוטית בשלב מוקדם מבלי שתישמענה ראיות. אבניאלי גם מבקרת את המבנה האנליטי שעליו הושתת פסק הדין. באופן מעשי, והגם שישנם הבדלים עיוניים שונים בין הגישות, אבניאלי מציעה לפרש את החסינות השיפוטית באופן דומה לזה שמציע גלעד - קביעה כי החסינות השיפוטית תחול על פעולות שבוצעו בתום לב, לרבות ברשלנות רבתי, אך לא על פעולות שנעשו בזדון. במקרה האחרון מציעה אבניאלי כי ניתן יהיה להגיש תביעה נגד המדינה בלבד, וכי השופט לא יידרש לתת את הדין בפני הנפגע-התובע אך המדינה תוכל להגיש נגדו תביעת שיפוי. כן מציעה אבניאלי כי התביעה של הנפגע נגד המדינה תתברר בערכאה נפרדת ומיוחדת.
12. מאז פסק הדין בענין פרידמן נדונו בערכאות השונות מקרים נוספים שבהם התעוררה השאלה. המדינה סקרה בבקשתה החלטות ופסקי דין בענין, תוך הדגשת ההבדלים ביניהם, ואגב כך הדגישה את הצורך בהכרעה של בית משפט זה בסוגיה (לסקירה ר' בש"א (ת"א) 6269/08 מדינת ישראל נ' וזגיאל (13.11.2008); ת"א (ת"א) 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (14.9.2005)).
מבין פסקי הדין השונים ראוי לציין את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בענין טוטיאן (ע"א 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן (10.7.2012)) המייצג גישה שונה מזו שננקטה בענין פרידמן. במקרה זה נדונה בבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המדינה בטענה כי רשלנות רבתי של רשמי ההוצאה לפועל הובילה למינוי כונס נכסים ולאישור מכירת נכס מקרקעין מבלי שנערכו הבדיקות שהיה צריך לערכן, באופן שהסב נזק. בית משפט השלום קיבל את התביעה, אך ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל. בית המשפט המחוזי (השופטים י' ענבר, י' שבח ו- ש' שוחט) קבע בתמצית כי להשקפתו מכלול השיקולים תומכים בעמדה כי החסינות השיפוטית היא רחבה ומהותית; כי הקניית חסינות שיפוטית אישית שאין עמה חסינות רחבה למדינה מפני אחריות שילוחית לא משיגה את תכליות החסינות; וכי על כן אין מקום לגישה המאפשרת הגשת תביעות נגד המדינה גם במקרים של "רשלנות רבתי".