9. שאלה זו התעוררה בזמנו לפני בית המשפט המחוזי בירושלים בענין פרידמן (בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (12.3.2001)). בפרשה זו הוגשה תביעה נגד המדינה בטענה כי רשם ההוצאה לפועל באחת מלשכות ההוצאה לפועל הוציא פקודת מאסר מבלי שבדק אם אכן היה מקום להוציאהּ, ובכך גרם נזק. בית משפט השלום דחה את בקשת המדינה לסילוק התביעה נגדה על הסף, ועל כך הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדונה כערעור. בית המשפט (הנשיא ו' זילר והשופטים ד' חשין ו- י' צור) קיבל אמנם את ערעור המדינה, אך בפסק דינו הביע עמדה לפיה לשון החוק איננה מונעת באופן עקרוני הגשת תביעה נגד המדינה בגין אחריות שילוחית למעשה רשלני של נושא משרה שיפוטית, אך יש לאפשר הליכה בנתיב זה רק "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". בית המשפט עמד מחד גיסא על התכליות השונות התומכות בקיום מוסד החסינות השיפוטית, ומאידך גיסא על הצורך לדעתו בצמצום החסינות ומתן פיצוי לניזוק במקרה המתאים, ובשורה התחתונה סבר כי הנוסחה האמורה מספקת מענה הולם לאיזון בין האינטרסים הנוגדים. אשר למקרה הקונקרטי קבע בית המשפט כי התביעה אינה עוסקת ב"רשלנות רבתי" ועל כן הורה על סילוקה על הסף. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע (פרידמן) לבית המשפט העליון נדחתה מבלי שהשאלה המשפטית האמורה נדונה לגופה (רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל (28.4.2002)).
10. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין פרידמן נמתחה ביקורת בספרות המשפטית. במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" (עלי משפט ב 255 (התשס"ב)), מנתח פרופ' ישראל גלעד (להלן: גלעד) את השיקולים השונים העומדים בבסיס מוסד החסינות ובהם: העצמאות השיפוטית ו"אי התלות" של השופטים; מניעת ערעור המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט אשר מצדיק ששופט של ערכאה נמוכה לא יבחן החלטה של שופט בערכאה גבוהה יותר; האינטרס הציבורי בסופיות הדיון; החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת השפיטה; שיבוש פעילות מערכת השפיטה ויעילות תפקודה ועוד. גלעד גורס כי מכלול השיקולים הללו מוביל למסקנה כי יש לתת לחסינות השיפוטית פרשנות מרחיבה, וכי אין לקבוע כי מדובר בחסינות "אישית" בלבד לנושא המשרה השיפוטית אלא שהיא חלה גם על המדינה (שם, בעמ' 265-263). נוסף על האמור, מותח גלעד ביקורת על מבחן האחריות שנקבע בפסק הדין - "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" - וגורס כי המבחן אינו מספק מענה ברור לשאלה באילו מקרים חלה החסינות. בשורה התחתונה גלעד מציע לאמץ מודל חדש לפיו החסינות השיפוטית תחול, הן על השופטים והן על המדינה לגבי כל פעולה שיפוטית שנעשתה בתום לב, לרבות פעולות שנעשו ברשלנות חמורה. החסינות השיפוטית לא תחול, לפי הצעתו של גלעד, במקרים שבהם פעולת השיפוט נעשתה בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות. במקרה זה מוצע כי ניתן יהיה לחייב הן את המדינה באחריות שילוחית והן את נושא המשרה השיפוטית שביצע את העוולה (בכפוף למנגנונים שיבטיחו שלא תוגשנה תביעות סרק). גלעד סבור כי ניתן לאמץ את עיקרי הצעתו במסגרת הדין הקיים (שם, בעמ' 269-266).