ראוי לענין זה להדגיש כי מבחן אחריות כגון "רשלנות רבתי", או "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שהוצע בענין פרידמן, או כל הגדרה דומה אחרת, הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם, כפי שכבר ניכר בפסקי דין שונים שניתנו בסוגיה זו, ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית, הדרך קצרה. ודוק - החשש ל"הצפה" לענין זה אינו בהיבט של עומס על בתי המשפט אלא עיקרו בנזק המערכתי למערכת השפיטה והפגיעה בעקרון אי התלות כמפורט לעיל.
20. ראוי להדגיש לענין זה כי תכליתה העיקרית של החסינות השיפוטית היא לשרת את האינטרס הציבורי, ולא את האינטרס האישי של נושאי המשרה השיפוטית (גלעד, בעמ' 263; אבניאלי, דיני חסינות, בעמ' 58). לציבור אינטרס ראשון במעלה בתפקודה התקין של מערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה המספקת לציבור שירות נאמן והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים, בתחומים של אכיפת החוק, הכרעה בסכסוכים פרטיים וקיבוציים וביקורת שיפוטית על פעולות רשויות השלטון.
21. להשלמת הדברים אוסיף, כי המסקנה הפרשנית בדבר העדר אפשרות לתבוע את המדינה בגין רשלנות נושא משרה שיפוטית מקום שלא ניתן לתבוע את נושא המשרה השיפוטית עצמו, מתחזקת נוכח שני אלה: ראשית, בנוגע לחסינות עובדי הציבור, הקבועה בסעיפים 7-7ו לפקודה, נקבע במפורש כי החסינות המוענקת להם אין בה "כדי לגרוע מאחריותה של המדינה" כמעביד וכשולח (סעיף 7א(ב) לפקודה). קביעה זו הוספה אך בשנת 2005 במסגרת תיקון מס' 10 לפקודה אשר בין היתר הרחיב את החסינות המוענקת לעובדי הציבור (ס"ח התשס"ה 950). קביעה דומה לא נקבעה בנוגע לחסינות רשות שיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודה. בנסיבות אלה דומה כי נכון להחיל כאן את כלל הפרשנות של "מכלל הן - לאו", ולו כחיזוק למסקנה מהפרשנות התכליתית דלעיל. שנית, ככל שייקבע כי החסינות השיפוטית היא דיונית ולא מהותית, קשה לראות כיצד ניתן, עיונית, להגביל את האחריות השילוחית של המדינה רק ל"רשלנות רבתי" או ל"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי העמדה שננקטה בענין פרידמן (השוו גלעד, בעמ' 262-260).
22. אכן, אל מול תכליות חשובות אלה של החסינות השיפוטית ניצב כמובן האינטרס של הניזוק, אשר נפגע ממעשה של נושא משרה שיפוטית, להיטיב את נזקו. אין ספק כי לו ניתן היה ליישב בין שני האינטרסים הנוגדים באופן המגשים את שניהם, ראוי היה לעשות כן. נטען אמנם כי ניסיון החיים מלמד כי מקרים בהם נגרם עוול לאדם עקב החסינות השיפוטית הם כה מעטים עד שעוול כזה "אינו שקול כנגד התוצאות הציבוריות הקשות שייגרמו לציבור כולו" מצמצום החסינות השיפוטית (ברק, חסינות, בעמ' 392 והאסמכתאות הנזכרות שם), אך עדיין יש לשאוף לפתרון אשר יישב בין האינטרסים הנוגדים. ברם, איני סבור כאמור כי פתרון כזה יימצא בצמצום החסינות השיפוטית או בהטלת אחריות שילוחית על המדינה. פתרון כזה יביא מעט תועלת, אם בכלל, לצד נזק מרובה וודאי.