בתיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין הנזכר לעיל ערך המחוקק רפורמה בסוגיה של חסינות עובדי הציבור (ראו דיון מפורט בע"א 1649/09 פלקסר נ' מדינת ישראל (11.8.2014) שניתן בהרכב מורחב, להלן: ענין פלקסר, וכן תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין" הפרקליט, נא (תשע"א) 293, להלן: קלהורה וברדנשטיין). בין היתר הרחיב המחוקק את החסינות של עובדי הציבור, וזאת לצד קביעה כי החסינות המוענקת לעובדי הציבור אין בה כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או הרשות הציבורית למעשי העובד (סעיף 7א(ב) לפקודה), וכן נקבע בתיקון זה גם מנגנון של כניסת המדינה בנעליו של עובד המדינה נגדו הוגשה תובענה, בתנאים שנקבעו, באופן שהתביעה תנוהל רק נגד המדינה (סעיף 7ב לפקודה), וזאת כדי ליישב בין האינטרס הציבורי של מניעת הרתעת יתר של עובדי הציבור והגנה עליהם מפני התנכלות לבין האינטרס של הניזוק.
אף כי חלק מהשיקולים ביסוד החסינות של עובדי הציבור והחסינות השיפוטית דומים (בעיקר ביחס לתפקידים ציבוריים הכרוכים בהפעלת שיקול דעת רחב), ברי כי קיימים הבדלים בין התכליות של שתי החסינויות ובעוצמתן. כך בנוגע לתכלית "אי התלות" של נושאי משרה שיפוטית, שלא חלה, בוודאי לא באותה עוצמה, בעניינם של עובדי ציבור (וזאת מעבר לקיומם של הבדלים נוספים, כגון מנגנוני ערעור וערר מובנים הקיימים במערכת המשפט). על רקע השוני בתכליות, נקבע כי החסינות המוקנית לעובדי ציבור היא חסינות דיונית (ענין פלקסר, פסקה 22; קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 305-304, וכן ראו דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון מס' 10 בה"ח התשס"ג 134), כאשר לצד זאת הרחיב המחוקק כאמור את היקף החסינות וקבע מנגנונים לנטרול או צמצום ההשלכות השליליות של ניהול הליך נגד עובד הציבור או נגד המדינה והרשות הציבורית.
23. ונקודה אחרונה ברובד העקרוני - באמרנו כי הכף נוטה לעבר הקביעה לפיה החסינות השיפוטית היא חסינות מהותית, אין אנו אומרים אלא כי ככל שהחסינות חלה בנסיבות נתונות על נושא המשרה השיפוטית, הרי שהיא חלה ממילא גם על המדינה, שהרי אין אחריות נגזרת (שילוחית) להעדר אחריות, ואין מקום לענין זה לאבחנות בין מקרים של "רשלנות", "רשלנות רבתי" או "רשלנות בוטה מאוד" ושאר אבחנות כיוצא באלה. אדגיש עם זאת, כי איני רואה צורך לנקוט עמדה בענייננו בשאלות הנוגעות להיקפה של החסינות השיפוטית כשלעצמה, בהתייחס לשאלות: מה גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השיפוטי", והאם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות. אף כי לכאורה יש טעם בגישה המבקשת לצמצם את החסינות השיפוטית במצבים כאלה (ברק, חסינות, בעמ' 395; גלעד, בעמ' 266; אבניאלי, בעמ' 99-98), הדבר מעורר שאלות לא פשוטות שאינן צריכות לענייננו, ועל כן נותיר את הדיון וההכרעה בהן לעת מצוא.