--- סוף עמוד 29 ---
באחרת, ואם בזמן הש"ס לא התירו לאשה לומר טמאה אני לך למשנה אחרונה, והתירו איסור ממש בקום ועשה, וכאשר מקהו בי' אקהייתא כל הראשונים, ואף לאשה כשרה שבכשרות מנשים באהל תברך, מכש"כ בזה"ז מי יודע אם כוונתו לשמים", עכ"ל. וכן שם בסי' י', ואף דודאי די"ל בין פשעה ללא פשעה, מ"מ בני"ד כיון דודאי אינה אסורה לבעלה כיון דלא הוי עדי כיעור, ורק משום עוברת ע"ד, צריכין לידע אם כוונתו רצוי', אם לא עשתה מעשי פריצות גם בידיעתו.
ובפד"ר (ח"ז עמ' 135) כתב:
"וי"ל דהיינו באינש צנוע ומעלי אשר אינו יכול לסבול התנהגות האשה כשהיא עוברת ע"ד ולבו נוקפו על כך, בזה שייך לומר דרגמ"ה לא תיקן בכה"ג, אשר לא כן במקרה שלפנינו שהבעל חי חיי הפקר עם אשה אחרת, לא מתנהג כלל כגוברין יהודאין, לא מניה ולא מקצתיה, בזה יש לדון שאין בעל כזה יכול לבוא לביה"ד ולדרוש שבגלל שאשתו לא התנהגה בצניעות כיאות לבנות ישראל הכשרות, הוא רוצה לגרשה בע"כ ולהחליפה באשה אחרת הנאה ממנה במעשיה, כי לא חסרון הצניעות אשר בה הוא אשר לא נותן לו מנוחה, הסיבה היא מפני שדבק באשה זרה ומאס באשת נעוריו."
ובפד"ר (ח"ד עמ' 363) נכתב:
"אם האשה עושית מעשי פריצות ועוברת על דת ישראל בידיעת בעלה, אם כן מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר על שאר עניני פריצות שאינו מתרצה לזה ורוצה להפטר מחדר"ג. קיצור הדבר, הדין בעוברת ע"ד הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי..."
ובפד"ר (ח"ח עמ' 353) נכתב:
"והנה בנדוננו הבעל איננו איש חרדי, אך מ"מ נראה דכל זה אמור רק על שאר עניני פריצות שבעוה"ר הדור פרוץ בהם, אבל בנידוננו שהאשה הודתה שהתהלכה עם גבר ברצינות ועמדה להתחתן עמו. והיו לביה"ד רגלים לדבר טובא על עניני כיעור (כגון הכביסה שהוצגה בביה"ד), אם אמנם אין לנו עדות על כיעור ממש וכמו שבארנו לעיל, אבל פשיטא שאשה זו חרגה מסתם עניני עוברת ע"ד, כגון ראשה פרוע ושאר עניני פריצות שרגילים בדורנו, כי פריצות זו שאשת איש, תתהלך ברצינות עם איש זר ותהא עומדת להתחתן עמו, הם ב"ה יוצאים מגדר הרגיל גם בדורנו הפרוץ, ואין יסוד לומר שהבעל לא הקפיד ע"ז, ואמנם השלים עמה אחרי כן, אבל ברור שיש להניח שבשעתו היה איכפת לו על יחסיה עם ג', ואם כן בודאי בכלל עוברת על דת היא ומצוה לגרשה..."
לסיכומו של דבר הגדרת אשה כעוברת על דת יהודית תלויה ברמה הרוחנית של הצדדים, ויש לבדוק בכל אשה באופן אינדיבידואלי את העניין.
נשוא פסק הדין דנן