והרמ"א (יא, א) הוסיף על דברי המחבר:
"וכל כיוצא בהם... לפי ראות עיני הדיינים."
--- סוף עמוד 5 ---
בתשובת רעק"א (צט) ביאר את ההבדל בין יחוד (שאינה אוסרת אישה לבעלה) לבין סתירה (האוסרת):
"דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופים זה אחר זה וכל אחד נכנס על דעת חברו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, מה שאין כן אם אחד כבר היה שם לעשות צרכיו, ואחר כך נכנס השני לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור."
במקרים של עשיית מעשי כיעור אין נדרשת התראה כדי לגרשה ולהפסידה כתובתה, ואין כל הפרש אם בני הזוג שומרים תורה ומצוות אם לאו. החילוק בין עילות גירושין אלה ברור: כשיש רגליים לדבר על מעשה ניאוף של האישה האוסר אותה לבעלה יש לחשוש שהאישות ביניהם נאסרה והאישה הפסידה את כתובתה. בניגוד לעוברת על דת שצריכה התראה בפני עדים, הרי שבעושה מעשה כיעור אין כל מקום להתראה כי הנידון שם הוא במעשה הניאוף – "שהדברים מראים שהייתה שם עבירה", כלשון הרמב"ם – דהיינו במעשה שכבר נעשה ואסר אותה לבעלה.
בעוברת על דת אין חשש עובדתי שהאישות ביניהם אסורה אלא מדובר בהפרעה קשה למערכת הנישואין, למשל אם האישה מכשילה את הבעל במאכלות אסורות או באיסור נידה, או כשהנהגותיה אינן כדרך בנות ישראל הכשרות והצנועות. דברים אלה נחשבים לקלקול מערכת הנישואין הדתית. מקומה של ההתראה נועד לצורך שינוי דרכה הרעה של האישה מכאן ואילך, ולכן כשהבעל בעצמו איננו שומר תורה ומצוות ועובר על איסורי תורה ביודעין, מה לו כי ילין על אשתו בנושא זה.
(היה מקום להעיר מדברי ה"משנה למלך" [פרק ב' מהלכות סוטה] שעולה ממנו כי עוברת על דת יהודית בשל התנהגות פרוצה הוא משום חשש שמא כבר זינתה תחתיו; ומדברי ה"בית שמואל" [קטו ס"ק א'] עולה שהחשש הוא שמא תזנה בעתיד – אך נראה כי אין מכאן כל סתירה לאמור לעיל. כוונת דברי האחרונים האלה היא לתת טעם לתקנת חכמים שהחמירו וקבעו שיש מצווה לגרש אישה כזו בלי כתובה, והם ראו בהפרעה זו עילת גירושין יותר מסתם אישה "הרעה בדעותיה" (=במידותיה ובהתנהגותה הרעה כלפי בעלה) שבה לא תקנו חכמים להפסידה את כתובתה למרות שמצווה לגרשה (ראו אהע"ז קיט, ד). כאמור, באשר לאישה היוצאת משום דבר כיעור – כאן עילת הגירושין פשוטה יותר – בשל מעשה העבירה שהיא עשתה, כנ"ל.)
נחדד עוד את הדברים. יש להבחין בין מעשה חד־פעמי של זנות או של חשש זנות האוסר את האישה על הבעל, לבין הנהגה ממושכת של מעשים שבגינם יש לקבוע את מעמדה של האישה כעוברת על דת משה ויהודית, וכדברי הרמ"א (קטו, ד): "ורגילה בכך". מקור הדין הוא בתשובת הרשב"א (ח"א תשובה תקעא):