"אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי, או שדיברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה, ודאי לא הפסידה כתובתה."
(וראו בזה עוד בב"ש ס"ק יא; בשו"ת רע"א (קא); ובפ"ת ס"ק י.)
כפי שנתבאר, עילת עוברת על דת יסודה בהפרעה דתית בעלת אופי מתמשך למערכת הנישואין. לא מדובר במעשה חד־פעמי של זנות או זה הדומה לו (כיעור), אלא בהתנהגות בעלת אופי רוחני מקולקל של האישה. כך גם מורה לשון המשנה ולשון הרמב"ם בהלכות האלה שנקטו בלשון הווה: "יוצאת בשוק וראשה פרוע, נודרת ואינה מקיימת, משחקת עם הבחורים", וכולי. לעומת זאת במעשי כיעור – שהמעשה עצמו הוא שאוסר אותה – נוקט הרמב"ם בהלכה
--- סוף עמוד 6 ---
טו בלשון עבר: "היו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר.. כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא... ומצאו אותה עומדת מעל המיטה... או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה", וכולי.
(במאמר המוסגר יש להעיר כי יש ליישב בכך תמיהה בדברי הרמב"ם. בהלכה י"ד בעוברת על דת כתב הרמב"ם שאם יש הכחשה ביניהם – כשהבעל טוען כנגד האישה שהיא עברה על דת לאחר התראה ומנגד האישה מכחישה שהדין הוא שנוטלת כתובתה "לאחר שתישבע שבועת היסת". לעומת זאת בהלכה י"ז כתב הרמב"ם שאם הבעל טוען שראה את אשתו שזינתה תחתיו והיא מכחישה אותו שהדין הוא שנוטלת כתובתה אך הבעל "משביעה שבועה חמורה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו". ויש לתמוה מהו פשר החילוק בשינוי חומר השבועה? לאור האמור ייתכן לבאר כי בדין העוברת על דת הואיל ומדובר בהתנהגות נמשכת – קיימת כאן סברת "אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן" כפי שכתב שם הרב המגיד. לעומת זאת במעשה חד־פעמי גם אם הוא חמור יותר־כמו מעשה ניאוף, הואיל ומדובר במעשה חד־פעמי ולא בהתנהלות מתמשכת לכן טענת הברי של הבעל היא אלימה יותר והוא משביעה בנקיטת חפץ כדין שבועת הנוטלין, וצ"ע.)
לאור הבחנה זו – שבעוברת על דת עילת הגירושין היא משום התנהגות לא צנועה, ובמעשה מכוער משום חשש זנות – יפים ומאירים הם דבריו של הגאון רבי אריה הורביץ זצ"ל (חבר בית הדין הגדול לשעבר, בספרו "לב אריה" סימן יז) שהעיר כי באבהע"ז סימן יא על דברי המחבר שהעתיק את לשון הרמב"ם בדין היוצאת משום דבר כיעור, כתב על כך הב"ש (סק"ו) שהבעל יכול לגרשה בעל כורחה גם בזמן הזה שיש חדר"ג. כמקור לכך ציין הב"ש לדברי הט"ז במקום, ולתשובת המהר"ם מלובלין. ותמוה, מדוע לא הביא הב"ש כמקור להלכה זו את דברי הרמ"א המפורשים בסימן קטו בדין עוברת על דת, בסעיף ד: "ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כורחה ואין בזה משום חרם ר"ג" – והדברים באים בקל־וחומר: אם ביוצאת משום עוברת על דת יכול להוציאה בעל כורחה מכל שכן ביוצאת משום כיעור! ואם כן תמוה, מדוע לא הביא הב"ש את דברי הרמ"א כמקור לדבריו?