וכתב שם לבאר כי דברי הרמ"א בסימן קטו מתייחסים לדברי המחבר (בסעיף ד) שכתב ש"אין כופין אותו להוציאה אך מצווה עליו שיגרשה" – ועל זה הוסיף הרמ"א שבמקום מצווה אין חדר"ג. אם כן, דין זה אמור רק בשומרי תורה ומצוות, כאמור, ולכן מצווה זו איננה נוהגת אלא במי שהוא בעצמו נוהג בדרכי הצניעות ולא במי שאינו נוהג כך. לעומת זאת, ביוצאת משום דבר כיעור דהיינו בשל חשש מעשה הזנות והעבירה שהיא עילת הגירושין – דין זה אמור גם במי שאינו שומר תורה ומצוות שיכול הוא לגרשה בעל כורחה.
ומן הכלל אל הפרט
לפנינו בני־זוג המנהלים אורח חיים חילוני מובהק ורחוקים לגמרי משמירת תורה ומצוות. לפני הנישואין הם חיו כידועים־בציבור, וריקודי־עם היו חלק בלתי נפרד מאורח החיים של שני בני הזוג, ומשכך אין לראות בהליכה חבוקה של הנתבעת עם מר [ד' ו'] כדבר כיעור. בציבור הכללי הליכה מסוג זה איננה אקט אינטימי אלא יותר אקט של ידידות (בפרט כשמדובר באנשים המתקרבים לגיל שבעים) – למרות חוסר הצניעות והטקט שיש לראות בהתנהלות כזו של עם אשת איש עם גבר זר.
כבר לפני כשבעים שנה, באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (אוסף ורהפטיג) בעמוד 125 על דעת הרוב (הרבנים הראשיים דאז והרב קלמנס) נכתבו הדברים הבאים:
--- סוף עמוד 7 ---
"לדעת הרוב של בית הדין, אין בהתנהגותה של הנתבעת משום פריצות העלולה לחייב אותה בדין עוברת על דת יהודית. הטיולים שטיילה עם הגבר ג' הרי הם היו ברובם בפומבי... ההליכה שלובת זרוע, הביקורים בבתי קפה עם גבר זר – דברים כאלה אינם לפי מנהגי החברה הנוכחית ולפי ההשקפה הכללית השוררת בזמננו מעשים של פריצות יתר, גם אם הם מראים לפעמים על חוסר טקט ואינם רצויים כשלעצמם. כל ההתנהגות הזו מראה רק על יחסי ידידות, אבל לא על כיעור או פריצות."
ואם דברים אלה נכתבו לפני כשבעים שנה, מה נאמר אנו היום – בדורנו המתירני והפרוץ –כשערכי הצניעות והמוסר נמצאים בשפל המדרגה? דומה כי קביעה זו תהיה נכונה שבעתיים, וגם דעת המיעוט דאז תסכים היום לדעת הרוב. מובן כי יש להסתייג ולהוקיע את ההתנהגות הזו כבלתי מוסרית. אשת איש ההולכת שלובת זרוע או שהולכת חבוקה עם גבר זר היא התנהגות לא ראויה גם בציבור שאינו אמון על שמירת מצוות. ברם, בבואנו להכיר בכך כקיומה של עילת גירושין של מעשה כיעור – הדרך לכך עוד רחוקה.
ההליכה החבוקה של הנתבעת עם מר [ד' ו'] שתועדה על ידי החוקר הפרטי לא הייתה במקום סתר אלא במקום גלוי, ואין לראות במפגש זה כמפגש שנועד ל"עצת זימה" כדרישת ההלכה. מר [ד' ו'] הוא ידידה הקרוב של הנתבעת; הוא תומך ומסייע לה בהתמודדות שלה עם משבר הנישואין בעיקר בפן הרגשי; ובכלל עניין החיבוקים איננו חזון לא נפרץ כפי שהנתבעת הבהירה זאת בדיון: