יד. המשפט העברי
יד.1 מבוא
812. בתחום דיני הקניין של המשפט האזרחי, הנושאים "הקלאסיים", כגון: מכר, שכירות, משכון, זכו להתייחסות נרחבת במשפט העברי, החל מן המקרא, משנה, תלמוד, פרשנות של ראשונים ואחרונים, הקודיפיקציה וספרות השו"ת. לפיכך, בפסיקה הישראלית מצויים דיונים נרחבים בסוגיות כאלה ואחרות של המשפט העברי, על בסיס החומר האמור.
813. לא כן דיני זכויות יוצרים. כפי שאראה להלן גם אם ניתן למצוא להם מקור רעיוני, כזה או אחר, בספרות התלמודית, עיקר עניינם של זכויות יוצרים הוא בספרות השו"ת במאות השנים האחרונות, במיוחד לאחר המצאת הדפוס.
814. וכך מסביר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל (רוסיה, 1888 – ירושלים, 1959, שכיהן כרב האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, ולאחר מכן מאז ייסוד המדינה ועד לפטירתו), את הסיבה לכך שהמקורות ההלכתיים ביחס לזכויות יוצרים מצויים בספרות השו"ת הרבנית, ולא במקורות התלמודיים (הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המוסדות העיקריים של המשפט העברי, כרך א, דיני קניינים (תירגם וערך משה הרשקוביץ), ראשון לציון, 2016; זה תרגום של הספר המקורי שנכתב באנגלית The Main Institutions of Jewish Law, את הכרך הראשון בשנת 1936, ואת הכרך השני בשנת 1939; אני מצטט את האמור בתרגום העברי, בעמ' 198-199):
"אין בתלמוד כל התייחסות ישירה לזכות מסוג זה. למעשה, לא הייתה יכולה להיות כל התייחסות מסוג זה, מאחר שבמשך מאות השנים הרבות שבהן יצרה התורה, במשמעות הרחבה ביותר של המונח, את המרכיב העיקרי של הלימוד, היה איסור על העלאת התורה שבעל-פה על הכתב, ומה שכן הועלה על הכתב
--- סוף עמוד 158 ---
העלאתו נעשתה בפרטיות מוחלטת והוא נשמר כמגילה סודית, מגילת סתרים. ופרט לזאת, אין זה בטוח כלל שהחכמים הקדומים תמכו בהגנה שכזאת, מאחר שהם לא העניקו כל הגנה כנגד תחרות לחכמים הדגולים ולסופרים של המגילות הקדושות, משום שהמוטו שלהם היה 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא ע"ב). אנו שומעים על מורים מסוימים שהתרעמו ביותר על העובדה שמישהו סיפר על אמירות מסוימות שלהם בלא להזכיר את חיבורן על ידיהם, אולם התרעמות זו נבעה ממניעים שלא היה בינם לבין התביעה של זכויות קנייניות ולו דבר".
יד.2 מחקרו של פרופ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים
815. בספרות המחקרית של המשפט העברי בדור האחרון, "זכות היוצרים" בסוגייתנו, נתונה למחקרו החלוצי של פרופ' נחום רקובר, אף הוא חתן פרס ישראל, בתחום הספרות התורנית, זכות היוצרים במקורות היהודיים (ספריית המשפט העברי, ירושלים, תשמ"א-1991); להלן – "רקובר"). ספר זה (כמוסבר בהקדמה, עמ' 9), מבוסס על שני מחקרים שערך פרופ' רקובר בהיותו היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים: מקורות לעקרון זכות היוצרים (תש"ל); ה"הסכמות" לספרים כיסוד לזכות היוצרים (תשל"א). פרופ' רקובר מזכיר מחקר קודם של פרופ' זאב פאל, הקניין הרוחני בדיני ישראל (ירושלים, תש"ז). כמו כן הזכיר שהרב הרצוג בספרו על המוסדות של המשפט העברי [ראה: קטע שצוטט לעיל בפסקה 814] דן בנושא זה (ראה: רקובר, שם, בעמ' 9). אולם, ספרו של פרופ' רקובר, הוא המקיף ביותר, וכולל את המקורות הרבים ביותר, לסוגיהם ולמיונם.