--- סוף עמוד 197 ---
בגדר סיוע זה השתתף בשיחזורה... וכי ככל הנראה השחזור כלל גם השלמת החלקים החסרים בה... לא זו אף זו, עדות שנקס בדבר אי-ידיעתו על חלקו של התובע בפיענוח, נסתרת בראיה אובייקטיבית... מכתבו של דרורי [ראש רשות העתיקות – י' ט'] לקאפרה הגיע לידיו של שנקס, והוא פרסם אותו בספר... במכתב זה ציין דרורי כי סטרגנל והתובע עסקו שנים בפיענוח המגילה'.
שנקס נמנע ביודעין מלציין את שמו של קימרון. לא הייתה כאן השמטה בבלי דעת, או השמטה כתוצאה מאי-ידיעת זהותו של המחבר. ממילא אין נפקות לשאלה אם יש להטיל חובה לבדוק את זהות המחבר על מפרסם יצירה שהועתקה מפרסום קודם שבו פורסמה ללא ציון שם מחברה.
אשר לטענה כי המערערים יצאו ידי חובתם באזכור שמו של סטרוגנל 'עם עמית נוסף', יש לדחותה בשתי ידיים. במבוא לספר נאמר, כי:
'with a colleague, Strugnell proceeded to write a 500-page commentary on this 120-line text. The commentary is still not published and no one knows when it will be'.
אזכור של 'עמית' בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. 'אזכור' שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי-אזכור. אין צורך להכביר מילים על כך שאין במילים שצוטטו – שהן שתי שורות הנבלעות בתוך מבוא בן אחד-עשר עמודים, והמרוחקות מן הדף שבו פורסם הטקסט המפוענח, בלי אזכור שם – כדי לקיים את מצוות קריאת שמו של המחבר על יצירתו 'בהיקף ובמידה המקובלים'.
המסקנה היא שהמערערים פגעו בזכותו המוסרית של קימרון."
959. האנלוגיה בין הפרשה שבפנינו שעוד אגע בה להלן, לבין פרשת קימרון, הוא רב. לא מצאתי בהתייחסות ב"כ הנתבעים לפרשת קימרון ובניסיונות לאבחן אותה מול הפרשה שבפניי, כדי לשנות עמדה זו.
960. לפיכך, ניתן לומר כי על פי המשפט הישראלי – במיוחד בהתבסס על פרשת קימרון – יש זכויות יוצרים למהדיר טקסט, ולבטח, כאשר מדובר בזכות מוסרית שבו משקיע איש המדע ימים ולילות, ידע וכישרון, גם אם מדובר ביישומם והפעלתם על טקסט שלא הוא כתב אלא מקורו בדורות עברו.
טו.5 המשפט העברי
טו.1.5 שו"ת הרמ"א
961. בנוסף למקורות המשפט העברי שהוזכרו עד כה, וכן המקורות אליהן התייחס השופט טירקל בקטע האחרון שצוטט (ראה פסקה 947 לעיל), מצאתי במקורות המשפט העברי "תקדים"