1225. גם המשקעים שהיו לפרופ' יוסף עופר, על כי לא זכה לקרדיט בעת פרסום הספרים עליהם עבד במסגרת מפעל הכתר, אין בהם כדי להסביר את ההאשמה הכה חריפה של ב"כ התובע כלפיו, אשמה, שלא הוכחה.
1226. למותר לציין כי "משקע" נוסף, של אי היענות פרופ' כהן להצעות פרופ' עופר בכמה נושאים הקשורים לעבודתו של פרופ' עופר על ספר במדבר במסגרת עבודתו במקראות גדולות הכתר, אינו יכול להוות מניע להעלמה מכוונת ושיטתית של פרופ' כהן על ידי פרופ' עופר.
1227. יתרה מזו, לאורך עדותו, חזר ואמר פרופ' עופר מילות שבח לא מעטות על פרופ' כהן, ושוכנעתי כי הביקורת העניינית של הנתבעים, על הכרעות כאלה ואחרות של פרופ' כהן במקראות גדולת הכתר, בפירוש הרמב"ן, היו ענייניות ובתום לב, ואני מקבל את הנטען בסיכומי הנתבים, כפי שהוצגו, בתמצית בתת פרקט.9 ובתת פרק ט.13.
1228. אוסיף ואומר, כי ככל שמדובר בד"ר יעקבס, נגע לליבי סיפור עניין אישי של משפחתו (שמטעמי צנעת הפרט, לא ראיתי להעלותו על הכתב בפסק דין, שיפורסם בציבור), וממנו עולה בוודאות כי ליבו לא היה פנוי להתחשבנות קטנונית, כנטען על ידי ב"כ התובע (שלא להזכיר גם את הנימוק ה"תועלתי", לפיו מי שעדיין צריך לעלות בדרגות אקדמיות, לא יסתכן בעימות עם אדם בעל מעמד כמו פרופ' מנחם כהן, דבר שיכול להיות לו – לד"ר יעקבס – לרועץ, כפי שהעיד).
1229. על כל פנים, לא ברור לי מדוע בחרה ב"כ התובע להעלות תזה זו, אם, להבנתה המשפטית, אין צורך להוכיח כוונה וזדון על ידי הנתבעים.
1230. בין כך ובין כך, התובע לא הוכיח את זדון ליבם או הכוונה של הנתבעים לפגוע בתובע, ואילו הנתבים – מעבר לצורך מבחינת הדין היבש – הוכיחו את תום ליבם.
1231. אסיים פרק זה בהערה: השתכנתי כי מבחינה סובייקטיבית, התובע חש פגוע. הוא הביע זאת באוזני בני משפחתו (והדבר גם עלה מדברי בנו), והוא השקיע מאמצים, אנושיים רגשיים, וגם כלכליים, בניהול הליך זה.
1232. אולם, על הנתונים הראייתיים בפניי, לא הוכח כי הנתבעים פעלו בכוונת מכוון, או בזדון, אלא בתום לב. ועל כן, בנושא זה, אני מכריע לטובת הנתבעים.
--- סוף עמוד 241 ---
כב. ההפרות של הנתבעים – היקף, משך ועוצמה
כב.1 כללי
1233. בפרק יט ניתחתי א העילה שבה הכרתי, והיא הפגיעה של הנתבעים, בקרדיט של התובע.
1234. לצורך המשך הניתוח, יש להביא בחשבון את ההכרעה כי מעשים או מחדלים אלה של הנתבעים לא היו בכוונת מכוון (פרק כא לעיל), וכי עילת התביעה השנייה בעניין הסילוף (ראה: פרק כ לעיל), נדחתה.