--- סוף עמוד 116 ---
יש לראות גם את הטענות ביחס לשתיקתו של שנהב בישיבות עם רואי החשבון, אשר נבעה ממעמדו הרגיש והנחות בחברה ביחס למערערים. מכל מקום, מפנה המדינה לכך שעדותו של שנהב מעוגנת במסמכים, המצביעים על בדיקות שערך בזמן אמת מול פקידי הבנק, ועל הוראות שנתן להנהלת החשבונות.
284. מטענות הצדדים עולה כי למעשה אין עוררין על קביעתו המשפטית של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום לראות את שנהב כעד מדינה. גם פלד עצמו שהתייחס לדברים לא מתח ביקורת על המסקנה המשפטית של בית המשפט, אלא ביקש להמעיט במשקל ובאמון שניתנו לעדות גופה. גם אנו שותפים למסקנה זו, המבוססת על ההלכות הנוהגות ואשר עוגנה היטב בקביעות עובדתיות בדבר היסוד הנפשי של שנהב ובדבר התפתחות הליך חקירתו ברשות. על-פי קביעות אלו, לא ניתן לראות בשנהב משום שותף לדבר עבירה, ואכן אין לראות בהודעה על אי-הגשת כתב אישום נגדו כטובת הנאה שניתנה בזיקה לעדותו.
285. מכאן יוצא, כי עיקר הביקורת מצד פלד נוגע לאמון שניתן בעדותו של שנהב. דא עקא, וכפי שהובהר לעיל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. כך באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעד אשר העיד ארוכות במהלך מספר ישיבות, באופן שנתן לבית המשפט המחוזי הזדמנות אמיתית לתהות על קנקנו, לאחר שגם נצרפה באוּר החקירה הנגדית. אכן בהכרעת הדין לא חסך בית המשפט את שבט ביקורתו גם מהעד, והביע עמדתו באופן ברור לכשלים שנפלו בהתנהגותו וגם לתמיהות העולות מהעדות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט באופן ברור שגרעין האמת שבגרסתו לא נפגע. סבורנו כי אין מקום להתערב במסקנה זו. מכל מקום, יש לשוב ולהדגיש כי עדותו של שנהב איננה עומדת לבדה, וכי היא השתלבה במארג הראיות השונות, הן עדויות נוספות, הן ראיות חפציות. עובדה זו מעניקה נופך נוסף של אמינות לעדותו של שנהב, ומכל מקום מפחיתה מהמשקל היחסי שניתן לה, אשר כפי שציין בית המשפט בפתח דבריו – איננו משקל גבוה. משכך, הרינו דוחים את הטענות ביחס למעמד העדות.
האישומים הספציפיים – דיון והכרעה
286. כעת נפנה לדון בטענות ביחס להרשעה באישומים הפרטניים שהועלו לפנינו. במסגרת הדיון בטענות אלה ינחו אותנו הקביעות ואמות המידה שהצגנו בסוגיות ה"רוחביות" שנדונו לעיל.
--- סוף עמוד 117 ---
האישום הראשון
האישום הראשון – גניבה בידי מנהל
287. כזכור, במסגרת האישומים הראשון והשני הורשעו גבעוני, הבי ויגרמן בעבירות של גניבה בידי מנהל, על-פי סעיף 392 לחוק העונשין. עיקר ערעורם של השלושה בסוגיה דנן נוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת הגניבה. לטענתם, לא הוכחה כוונתם לשלול את הכספים שנטלו מן החברות שלילת קבע, שכן היה ביכולתם ובכוונתם להחזיר את הכספים.