גניבה בידי מנהל – טענותיהם של גבעוני, הבי ויגרמן
293. כאמור, עיקר ערעוריהם של גבעוני, הבי ויגרמן באשר לאישום הראשון מופנה כנגד קביעות בית המשפט המחוזי באשר ליסוד הנפשי הנדרש. לטענת השלושה, שגה בית המשפט כאשר קבע כי לא עמדו בנטל להוכיח שבמועד נטילת הכספים היה בכוונתם וביכולתם להחזיר את הכספים. עוד טוענים גבעוני והבי כי הסתמכו על התנהלותו המטעה של יגרמן וכי לא היו בידיהם כלים לגלות את טעותם, מאחר שאנשי הכספים והגורמים המלווים את החברות לא התריעו לפניהם על דבר. גבעוני והבי
--- סוף עמוד 120 ---
מוסיפים וטוענים כי יגרמן יצר עמימות אשר העניקה לסובבים אותו את התחושה כי משיכות הכספים הן פעולות כשרות. בנוסף לכל אלו, טוען יגרמן כי שגה בית המשפט בקביעתו כי הוא בא בגדר ההגדרה של "מחזיק כדין". לשיטתו של יגרמן, רק הדירקטוריון הוא שיכול היה להסמיך אותו להחזקה כאמור, וממילא הפעולות הפיזיות המרכיבות את העבירה הן פעולות בניגוד להוראות שנלוו לפיקדון, אותן ביצעו אלו שהפקידו את הפקדון בידיו של יגרמן בעצמם. עוד מופנה ערעורו של יגרמן כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה נותר בכיסו סך של 725,000 שקל מהכספים שנמשכו. לטענת יגרמן, אין גורם נוסף שטוען כי הוא זה שהעביר סך של 800,000 שקל לחשבון בסט בית, ולא עלה בידי המדינה לסתור את עדותו כי הוא זה העומד מאחורי העברת הסכום האמור, באמצעות מימון ביניים מצד שלישי.
גניבה בידי מנהל – תגובת המדינה
294. לטענת המדינה, לנוכח הלשון הברורה של העבירה המנויה בסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין, ממנה נעדר היסוד של "כוונה לשלילת קבע", ולנוכח הערכים המוגנים המיוחדים העומדים ביסוד העבירה, בדבר יחסי האמון שבין מפקיד הדבר הנגנב ובין הנפקד – הכוונה לשלול את הדבר הנגנב שלילת קבע מבעליו היא איננה יסוד מיסודות העבירה של גניבה בשליחת יד. נטען כי ממילא נוקט בית משפט זה בפרשנות רחבה באשר לרכיב זה במקרים שבהם הועמד הדבר הנגנב בסיכון, ועל-כן עדיפה הגישה הפרשנית הבהירה יותר, אשר תוצאותיה דומות, לפיה פלוני הנוהג בכספיו של אלמוני מנהג בעלים אגב פגיעה באינטרסים של אלמוני – אף אם באופן זמני – נושא באחריות פלילית בגין גניבה בדרך של שליחת יד.
295. בנוסף, נסמכת המדינה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למודעותם הפלילית של גבעוני והבי להעברות הכספים. בהקשר זה הודגש כי בית המשפט דחה את טענותיהם של השניים באשר להסתמכותם העיוורת על יגרמן. לטענת המדינה, מעדותו של גבעוני עולה כי היה מודע לתכלית האמיתית של העברות הכספים – כיסוי חובות ההלוואה שניתנה בערבותו האישית – וכי בית המשפט דחה את טענתו לפיה העברות הכספים ניתנו כמקדמות עבור פרויקטים שהיו החברות עתידות לבצע. עוד נטען כי הגם שמעורבותו של הבי בניהול החברות היתה פחוּתה מזו של יתר המעורבים בפרשה דנן, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו מאחריות למעשי הגניבה, שכן חתימתו מתנוססת על חלק גדול מן ההמחאות והוראות העברות הכספים, וכי עליו לשאת באחריות הנלווית לתפקידי הניהול הבכירים בהם נשא. באשר לטענותיו המשניות של יגרמן, טוענת המדינה כי בפסיקת בית משפט זה נקבע כי יש לפרש בהרחבה את יסוד