ייתכן שהרעיון הוא ההרתעה על-ידי החמרת יתר עם ה'לווה' את הכסף ללא הסכמת הבעלים תוך כוונה להחזיר את שוויו, וייתכן שהטעם לכך נעוץ בשיקול שבקושי לזהות את הגניבה-הכסף ולתפוס את הגנב ובשיקול שבפיתוי הרב, העומד לפני ה'לווה', והקלות היחסית 'ללוות', בייחוד כשמדובר ב'לווה', המופקד על הקופה. ואולי מטעמים אלה אין הכוונה 'לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע', שהיא יסוד מיסודות הגניבה על-פי סעיף 383(א)(1), מופיעה כיסוד לעבירה של גניבה על-ידי נפקד על-פי סעיף 383(א)(2) של חוק העונשין. כך או אחרת,
--- סוף עמוד 124 ---
כשמדובר בנכס, שאי-אפשר לשאלו ולהחזירו בעין אלא רק ללוותו ולהחזיר את שווה הערך שלו... היסוד של כוונה לשלילת קבע מוכח מאליו או מיותר" (שם, בעמ' 131-130).
301. מנגד, בע"פ 176/74 יהודה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 550 (1974) (להלן: עניין יהודה) הביע השופט צ' ברנזון דעה שונה, לפיה ראוי לסייג במידת מה את קביעותיו של השופט כהן בעניין ברזילי. יחד עם זאת, בדומה לקביעות השופטת נתניהו בעניין משריקי, סווגה הכוונה לשלול את הדבר הנגנב שלילת קבע מבעליו כאחת מן הנסיבות שבאמצעותן ניתן ללמוד על כוונת המרמה:
"עבירת גניבה כזאת על-ידי סוכן, לפי סעיף 276(ב) לפקודה, אינה נעברת דוקא בשעת סירוב להחזיר פקדון. היא נעברת בשעת מעשה של שליחת יד בפקדון במרמה, מעשה שיש בו משום התנהגות של בעלים שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה.. על-ידי התנהגות של בעלים בפקדון שלא לפי תנאיו מוכחת בדרך-כלל גם כוונת המרמה, שכאן אין פירושה אלא זאת, שהנפקד נוטל את הפקדון במחשבה תחילה ולא בשגגה, בכוונה לשלול מבעל הפקדון את בעלותו בו...
דברים אחרונים אלה [הכוונה לקביעות השופט כהן בעניין ברזילי – הבהרה] אני מוכן לסייג במקצת, כפי שאבאר להלן. על-כל-פנים, רצון, תקווה או תוחלת בלבד להחזיר בבוא הזמן פקדון לבעליו, לאחר השימוש העצמי בו, אינם מספיקים...
נראה לי, שכשמדובר בכסף אין חובה מוחלטת להחזיר אותו כסף ממש שנתקבל למשמרת בנאמנות, בתנאי שהסכום מוחזר במועדו ובמשך כל הזמן הזה מצוי ברשות הנפקד סכום כסף מתאים, ואינו חי רק בתקווה או בציפיה שבבוא הזמן יהיה לו הסכום הדרוש להחזרתו" (שם, בעמ' 557).
302. בעניין אלוני הסתייג במידת מה ממלא מקום הנשיא, השופט י' כהן, מקביעות השופט ברנזון בעניין יהודה, וקבע כי העובדה שלא היה בידיו של הנאשם בכל עת סכום כסף השווה לסכום הכסף שניטל, אין בה כדי ללמד כי היתה לנאשם כוונה לשלול את הכספים שלילת קבע. בנוסף, נראה כי בעניין אלוני ה"כוונה לשלילת קבע" אינה משמשת עוד כאמצעי להוכחת יסוד המרמה, אלא כיסוד נוסף של רכיבי העבירה המנויים בלשון החוק, וכחלק מן היסוד הנפשי של העבירה: