"כדי להוכיח שבוצעה עבירה של גניבה, על התביעה היה להראות, בין יתר יסודות העבירה, כפי שהוגדרה בזמנה בסעיף 263 לפקודת החוק הפלילי (כיום סעיף 383 לחוק העונשין), שאלוני נטל את הכסף מהשירות 'במרמה', ושהוא התכוון בשעת הנטילה לשלול את הכסף עולמית מאת הבעלים...
--- סוף עמוד 125 ---
אין להבין דברים אלה [דבריו של השופט ברנזון בעניין יהודה – הבהרה], שעל הנאשם להראות, שהיה לו בפועל ממש כל הזמן סכום כסף הדרוש להחזיר הסכום שנטל ללא רשות, אלא די בכך, אם הנאשם מראה, שהוא התכוון להחזיר את הכסף, ושהיה לו יסוד סביר להאמין, שיוכל לעשות כן מבלי לגרום נזק או אי-נוחיות לבעלים" (שם, בעמ' 68-67).
303. עוד ראוי לציין את ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92 (1992) (להלן: עניין סוקולובסקי), במסגרתו הובעו דעות שונות הרלוונטיות לענייננו: השופט ש' לוין – אליו הצטרף השופט (כתוארו אז) א' ברק – השאיר סוגיה זו בצריך עיון (שם, בעמ' 147). עם זאת, מצא לנכון השופט ברק להביע את עמדתו בסוגיה דנן וציין כי "קופאי, הנוטל את שטרי הכסף בערבו של יום מתוך התחייבות להחזיר למחרת את השטרות המסוימים שנטל, הוא שומר בכסף. אם הוא משתמש בכסף לצרכיו שלו או אף אם יכניסם לחשבונו בבנק, ניתן לראות בו כמי שגנב את הכסף" (שם, בעמ' 155). דעתו של הנשיא מ' שמגר היתה שונה, ולפיה "הגם שאין חובה על המערער להשיב אותם מטבעות או שטרות שלא נוצלו לאוניברסיטה, הרי עליו להשיב סכום הזהה להם". בהמשך גם למד הנשיא שמגר על הכוונה לשלול את הכספים שלילת קבע מבעליהם, "מתוך מחדליו של המערער להחזיר את כספי האש"ל במשך תקופה ארוכה" (שם, בעמ' 130 ו-135).
304. בפסקי דין רבים נוספים נמנע בית משפט זה מלהכריע בין הגישות השונות, תוך שצוין כי ממילא, גם לפי "הגישה המקלה" עם הנאשם, לפיה יש לבחון באופן משולב – אובייקטיבי וסובייקטיבי – את יכולתו וכוונתו של הנאשם להשיב את הדבר הנגנב, מתקיימים יסודות עבירת הגניבה (ראו: ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 553 (1992); ע"פ 6350/93 גולדין נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 1, 41 (1995); ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים, פ"ד נד(1) 303, 330-329 (2000) (להלן: עניין אופנהיים); ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.11.2006); ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל, פסקאות 25-23 (28.11.2007) (להלן: עניין מכנס)).