--- סוף עמוד 179 ---
טוענת המדינה, ניצבת הודאתו בחקירה כי למעשה ידע שקדי שימשה כצינור להעברת כספים לצרכים שונים, לרבות תשלום חובות פרטיים של המערערים. הוא גם היה מודע לעברו הפלילי של יגרמן ולצורך בפיקוח עליו, ואף על-פי כן, הפקיר לידיו את שיקול דעתו ונתן לו לעשות בחברות הציבוריות כבשלו. המדינה טוענת כי הבי נהנה באופן משמעותי מהוצאת הערבות שנדונה באישום הרביעי, במובן זה שהכספים הועברו לחברות פרטיות שבאחזקתו, או ליגרמן שהיה חייב לו כספים בסכומים שונים. לטענתה הבי גם היה מודע לאופיו האמיתי של ההסכם שבין בסט בית לס.נ., וכי אין מדובר בהסכם אמיתי. גם ביחס לאישום זה מזכירה המדינה כי יגרמן העיד שהבי היה בסוד העניינים, וכי ההסכם עם סידי נועד לשיפור תזרים המזומנים של בסט בית.
האישומים הרביעי והחמישי – דיון והכרעה
422. גם בכל הנוגע לאישומים הרביעי והחמישי אין בידינו לקבל את טענות המערערים. כאמור, הטיעונים הכלליים (אשר נוגעים למנגנון התשקיפי, לניתוח עבירת הגניבה בידי מנהל, להגדרתו של יגרמן כנושא משרה ולהרשעתו במסגרת דיני השותפות) נדונו באריכות ואין לחזור עליהם בשלב זה. סבורנו כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר יוסדו על אדנים יציבים וברורים. אשר למהותו של ההסכם בין ס.נ. ובסט בית, גם אם נקבל את עדותו של סידי לפיה היתה כוונה כלשהי לביצוע פרויקט משותף בעתיד, אין ספק שההסכם מושא האישום איננו הסכם אשר נועד למטרת ביצוע העבודה. יגרמן עצמו העיד כי מדובר היה בהסכם למטרות פיננסיות. גם הבי, כאשר נשאל ביחס להסכם, העיד כי: "לא יודע במה מדובר, בית, איפה, מי, מה, תכניות, סתם חינטרוש. אף אחד בחברה שלי גם לא ידע על כך". בהמשך הדברים גם כינה את ההסכם בשם "קישקושיאדה" (סעיף 211 לעיקרי הטיעון של המדינה וההפניות שם). ביטויים אלו לא מותירים מקום לספק בדבר הכוונה האמיתית שמאחורי ההסכם, והיא קבלת כספים מסידי והזרמתם לצרכים פרטיים, תוך הטלת האחריות הפיננסית להשבתם על החברה הציבורית, פויכטונגר תעשיות.
423. זוג טענותיו המשפטיות של יגרמן, בדבר הרשעתו הכפולה בגין גניבת אותו הסכום, ובדבר הצורך להרשיעו בניסיון בגניבה בלבד תחת גניבה ממש, יוצאות שתיהן משורש אחד. הסברה המשפטית המונחת בבסיסן היא כי קיימת זהות בין הערבות שניתנה על-ידי פויכטונגר תעשיות, ובין הכספים בהן חויבה פויכטונגר תעשיות כתוצאה מאותה ערבות. אין לקבל טענה זו. הצדק עם המדינה בהצביעה על כך שבמסגרת אישום זה לא מואשמים המערערים בגניבת הכספים, אלא בגניבת הערבות בלבד. כזכור, יסוד "הדבר הניתן להיגנב" מוגדר בסעיף 383(ג)(4) כדלהלן: