446. גבעוני לא הכחיש כי השיקים היו חתומים על-ידו, אך גרס כי נהג לחתום עבור יגרמן גם על שיקים ריקים, בשל האמון שרחש לו. הבי המשיך להחזיק בקו ההגנה שאפיין אותו לאורך הפרשה כולה, וטען כי חתם על כל מה שהונח לפניו, מבלי לדעת במה מדובר. גרסת שניהם היתה כי סברו כי מדובר בשיקים שישמשו לביטחון, אך לא ידעו כי אלו ינוצלו לטובתו האישית של יגרמן.
447. גרסתו של יגרמן היתה מורכבת, ועברה שינויים מספר ממועד חקירתו ברשות בשנת 2004 ועד לעדותו בבית המשפט המחוזי בשלהי שנת 2008. בתחילה גרס כי ניסה לגייס כסף לפויכטונגר תעשיות מידי מימון, כאשר בתחילה היו השיקים בחזקת הבי, ורק לאחר שהלה לא הצליח לגייס בעזרתם מימון לחברה, הועברו השיקים ליגרמן. מאוחר יותר שינה יגרמן את גרסתו וקישר לראשונה בין השיקים לבין הלוואה שניתנה מבנק דיסקונט בסך של 4,500,000 שקל, בערבותו האישית של הבי. לטענת יגרמן, כאשר היה ברור כי פויכטונגר תעשיות לא תצליח להשיב את ההלוואה וכי הבי ידרש לשלם מכספו, הוא גייס סכום כסף נוסף ממקורותיו כדי לכסות זאת, ובתמורה קיבל את השיקים כדין מהבנק, ועשה בהם שימוש לשם החזר חובותיו האישיים. בכל הנוגע לשינויים בגרסתו, טען יגרמן כי בעת חקירת ההשלמה שנערכה לו במשטרה "העדיף שלא להיכנס לנושא", וכי רק לאחר מכן שינה את טעמו. עוד יצוין, כי בחקירתו הנגדית של גבעוני, הציג לו יגרמן את הגרסה כאילו דווקא הוא זה שכיסה חלק ניכר מההלוואה. סתירה נוספת שנתגלתה נגעה לשאלת הכיתוב על גבי השיקים:
--- סוף עמוד 188 ---
בעוד שבעת חקירתו במשטרה הודה יגרמן כי כתב את שמו של גבעוני על גבי השיקים, במעמד העדות חזר בו מההודאה האמורה. יגרמן נימק זאת בבלבול שחש בעת החקירה.
448. בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו העובדתית של יגרמן. נקבע כי גרסתו התעדכנה לאחר שרגב ושנהב, אנשי הכספים הבכירים בחברה, כבר העידו בתיק, ובשעה שלא היה ניתן עוד לעמת אותם עם המידע החדש. בנסיבות אלו, כך נקבע, מדובר בגרסה כבושה של נאשם, ששיתף פעולה לכאורה בחקירה אך מסר גרסה חלקית ומטעה, שרב המרחק בינה לבין הטענות שהעלה בבית המשפט. לאור זאת מוטל עליו הנטל להסביר את השינוי בגרסתו, ובנטל זה לא עמד. בית המשפט המחוזי ציין מספר נקודות שלא הובהרו בגרסת יגרמן, כגון זהות המקורות שמהם כיסה את ההלוואה מבנק דיסקונט, הסכום המדויק שהעביר לבנק ומועד ההעברה, הפער שבין סכום ההחזר הנטען (כ-3,500,000 שקל) לבין סכום השיקים שהגיע לידיו (6,000,000 שקל), ואי-עדכון ספרי החברה במשיכת שיקים בסכום כה מהותי. נקודה נוספת שהועלתה בעניין זה, היא כי הכספים שהתקבלו אצל פויכטונגר תעשיות נרשמו בחברה לא כהלוואה, אלא כהחזר חוב מידי קדי, שבשליטתו של יגרמן. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא מעדיף את גרסת יגרמן במשטרה, לפיה הוא זה שכתב את שמו של גבעוני על גבי השיקים, וכן את טענתו לפיה השיקים נמשכו בידיעתם ובחתימתם של גבעוני והבי, והופקדו זמנית בחשבונם של השניים, עד להעברתם לידי יגרמן. כמו כן צוין כי גם ללא מומחיות מקצועית ניתן להבדיל בין כתב היד שעל גבי השיקים הנדונים לבין כתב ידו של גבעוני. בית המשפט לא קיבל את גרסתו של יגרמן לפיה לא היה מודע לסיווגה של העברת הכספים מבנק דיסקונט כהחזר חוב של קדי, וקבע כי לא סביר כי עובדה זו נשמטה מעיניו או נעשתה שלא ביוזמתו. כך או כך, קבע בית המשפט, אפילו היה יגרמן מכסה את מלוא סכום ההלוואה מכספו שלו (ואין מחלוקת שלא כך היה) – עדיין לא נתן לו הדבר זכות לעשות שימוש בשיקים של החברה בסך 6,000,000 שקל לשם החזר חובותיו הפרטיים. לאור האמור קבע בית המשפט כי יש להרשיע את יגרמן בעבירת גניבה בידי מנהל, שכן גם אם עצם החזקת השיקים על-ידו היתה כדין – עדיין הסבת השיקים ומסירתם לצד שלישי, ללא ידיעת החברה, מקימה את יסודות העבירה. כמו כן הרשיע בית המשפט את יגרמן גם בהפרת אמונים בתאגיד, לאור קביעותיו העקרוניות על אודות היסודות המשותפים שבעבירות אלו. בית המשפט קבע כי העובדה כי מסירת השיקים נעשתה, לפי הטענה, בזמן שפויכטונגר תעשיות היתה בהקפאת הליכים, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההרשעה בגניבה, מאחר שה"דבר" שנגנב היתה התחייבות החברה, גם אם בפועל לא היתה יכולה החברה לעמוד בהתחייבות זו.