--- סוף עמוד 208 ---
לחוות דעת זו הוכח בבירור כי בניגוד למצג שנמסר לדירקטוריון לא היה מדובר בחוות דעת רשמית כלל, אלא ב"נייר עבודה" שנוסח כפנייה מצד החברה עצמה לרואי החשבון הנוכחיים, תוך בקשה לשקול מחדש את עמדתם, הא ותו לא. מכאן קבע בית המשפט כי יגרמן היה מודע לעיכוב שבפרסום, ועשה כן במטרה להסתיר מהמשקיעים את המחלוקת בדבר הערת "עסק חי". אשר לאחריותם של פלד וגבעוני, דחה בית המשפט כזכור את הטענה הכללית בדבר אי-קיומה של חלופה מתאימה בחוק להרשעתם. בנוסף לכך הזכיר את מסמך נהלי הדיווח (ת/1191), שבמסגרתו הורה מפורשות פלד לבכרך, מנכ"ל החברה, שלא להוציא כל דיווח או דו"ח לרשות ללא קבלת אישור ממנו או מיגרמן. כמו כן הפנה בית המשפט גם להודאתו של גבעוני כי הוא, פלד ויגרמן הגיעו לעמדה משותפת לפיה יש לשכנע את הדירקטוריון למנוע את פרסום הדו"חות, וכי יגרמן מונה לעשות כן. לכך יש להוסיף גם את הקביעה בדבר היותם של פלד וגבעוני בעלי שליטה בחברה, אשר ביכולתם היה לכוון את פעילות התאגיד. די בכך, קבע בית המשפט המחוזי, כדי לקבוע כי לפלד וגבעוני היתה מעורבות משמעותית ואקטיבית במניעת הפרסום, וכי זו נעשתה בצוותא עם יגרמן ובמטרה זהה. בית המשפט דחה את טענת פלד לאכיפה בררנית, וקבע כי אין להשוות בין המערערים לבין יתר חברי הדירקטוריון, שכן האחרונים לא אחזו בעמדת השפעה דומה לזו של המערערים ביחס לפעילות החברה.
498. בשולי הדברים יצוין כי במסגרת האישומים האחד-עשר והשנים-עשר הורשעו גם משב ופויכטונגר השקעות עצמן בעיכוב הדו"חות, כאשר מלכתחילה החברות לא התגוננו ולא הגישו סיכומים. החברות גם אינן מערערות על הרשעתן במסגרת התיק דנן.
499. לסיכום הדברים ביחס לשלושת אישומים אלו, קבע בית המשפט כי כפי ששליטת המערערים בכלל קבוצת החברות היתה סינרגטית ומתואמת, כך היתה גם פעולתם ביחס לעיכוב הדו"חות, כאשר בכל החברות הופיע יגרמן כרוח החיה, בתמיכתם של "בעלי המאה" – פלד, גבעוני והבי. עיכוב פרסום הדו"חות בחברה אחת הוביל ל"אפקט דומינו" ולעיכוב הדו"חות גם ביתר החברות. הנהלת הקבוצה היתה מודעת לכך, וביקשה למנוע מציבור המשקיעים את כלל המידע הרלבנטי. מכאן, שעל אף נפרדותם של האישומים יש לראות את פעילות המערערים בזמן אמת, כפעולה אחת מתואמת.
האישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר – עיקרי טענות הצדדים
--- סוף עמוד 209 ---
500. גם בדיון בבית המשפט המחוזי וגם בערעור דנן, אין מחלוקת באשר לעצם העיכוב בפרסום הדו"חות. עיקר קצפו של יגרמן בערעור יוצא נגד הפרשנות המרחיבה שנקט בה בית המשפט המחוזי ביחס לחלופה השניה בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. יגרמן, אשר כזכור טוען כי לא נשא במשרה רשמית כלשהי בחברות ועל כן לשיטתו איננו נכנס בגדר החלופה הראשונה בסעיף, סבור כי בפרשנותו יצר בית המשפט חלופה שאינה קיימת בחוק ניירות ערך, והיא גרימה לאי-עמידה בחובות דיווח. בכך, טוען יגרמן, חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו.