על גבעוני – 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על הבי – 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על יגרמן – 4 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על פלד – 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 100,000 שקל.
--- סוף עמוד 249 ---
הערעורים על גזר הדין – עיקרי טענות הצדדים
616. כאמור, הן המערערים, הן המדינה הגישו ערעורים על גזרי הדין, ועיקרי טענותיהם פורטו לעיל. נזכיר כי המכנה המשותף בערעורים מצד המערערים הוא הטענה כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לקביעה לפיה הפרשה כולה החלה ככישלון במהלך עסקי ולא כתוכנית מרמתית. טיעון נוסף משותף נוגע לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד האידנא, באופן שמקהה את חומרת המעשים ואת האינטרס הציבורי במיצוי הדין. המערערים מפנים גם לכך שבעת ביצוע העבירות לא היתה עדיין מוּדעות ציבורית לסוגיית הממשל התאגידי כפי שקיימת היום, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין. נוסף על כך, גבעוני, הבי ופלד חוזרים על הטענה שיש להתחשב בכך שהסתמכו על מצגים שהציג יגרמן בפניהם, גם אם לא לעניין הכרעת הדין, לכל הפחות לעניין חומרת העונש. מנגד, מפנה יגרמן לכך שהוא המערער היחיד שעונשו נקבע בצד הגבוה של המתחם, על אף שלא היה הנהנה העיקרי מביצוע העבירות. כמו כן, לטענתו, גם סדר הנאשמים בכתב האישום, שנקבע על-ידי המדינה, מלמד על כך שגבעוני והבי היו הדירקטורים ובעלי יכולת ההחלטה, ויגרמן הוא זה שפעל בעבורם. מעבר לכך פרט כל אחד מהמערערים את נסיבותיו האישיות – גבעוני והבי ריכזו את דבריהם בקריסה הכלכלית ובהידרדרות במצבם הרפואי; פלד בפגיעה החמורה בשמו הטוב ובתדמיתו הציבורית; ויגרמן במצוקתו האישית ובפגיעה הקשה ביכולתו להתפרנס.
617. מנגד טוענת המדינה בערעורה כי יש להחמיר בעונשם של המערערים כולם. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בדרך קביעת מתחמי הענישה ובאי-הענקת משקל הולם לטיב העבירות ולמדיניות הענישה הרווחת לגביהן. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הציב את העונשים ברף התחתון של המתחמים, וזאת בשל מתן משקל יתר לנסיבות האישיות של המערערים ולשינוי באקלים בשוק ההון, אשר הביא להפחתת עונשם של המערערים "פי כמה וכמה", כפי שהעיד בית המשפט עצמו בשולי גזר הדין. המדינה מדגישה כי החברות שבקבוצה היו חברות תעשייתיות ציבוריות עתירות נכסים, אשר העסיקו מאות עובדים ועמדו בקשרים מול ספקים ולקוחות, וכי מעשי המערערים הובילו אותם לעברי פי פחת. הנפגעים העיקריים מכך היו בעלי המניות בחברה, אשר השקעתם ירדה לטמיון. מעבר לכך טוענת המדינה כי מעשי המערערים פגעו פגיעה אנושה באמון הציבור בשיטה העומדת בבסיס שוק ההון כולו. בנסיבות אלו, כך נטען, העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי בסופו של דבר אינם הולמים את חומרת העבירות שבוצעו. המדינה סבורה כי ספק אם אכן השתנו הנורמות בשוק ההון באופן כה מהותי מאז התקופה מושא הערעור, וכי גם בעת ההיא היתה ברורה חומרת המעשים