625. ראשית, מיועדת חובת הגילוי להגן על המשקיעים, בעיקר אלו הלא מתוחכמים. כללי הגילוי מיועדים לפשט את אופן הצגת המידע ולהנגיש אותו גם למשקיע ההדיוט, באופן שייתן מענה לפערי המידע הטבועים בסיטואציה של גיוס הון על-ידי תאגידים בדרך של מכירת ניירות ערך לציבור (עניין הורוביץ, בפסקה 32 וההפניות שם; לאה פסרמן-יוזפוב "חובת הגילוי של חברות נסחרות בעידן אוטוסטרדת המידע" משפט ועסקים ה 411, 421-420 (תשס"ו) (להלן: פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי).
626. שנית, חובת הגילוי נועדה לבצר את מעמדו ויעילותו של שוק ההון ואת האמון בו מצד ציבור המשקיעים, כשוק הפועל ביושר ובהגינות. אמון זה הוא תנאי בלעדיו איִן לקיומו של שוק ניירות הערך. עצם קיומה של חובת הגילוי מעודד משקיעים בכוח להשקיע את כספם בשוק ההון (עניין דיסקונט, בפסקה 8); פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי, בעמ' 420-417). על-פי ההנחה הכלכלית המקובלת, הידועה כהיפותזת השוק היעיל (EMH – Efficient Market Hypothesis), מחירו של נייר הערך משקף את מכלול המידע הזמין לשוק בעניינו. מידע רב ואיכותי אפוא משמעו גם תמחור מדוייק וריאלי של נייר הערך. יתרה מכך, מקובל לסבור כי מידע הוא מוצר ציבורי, שלא ניתן למנוע את השימוש בו ממי שלא שילם בעדו. עובדה זו עלולה לגרום לכשל שוק אשר יפגע בתמריץ לייצור המידע, ואשר מחייב את התערבותו של המחוקק (שם, בעמ' 416). מבחינה כלכלית מוצדקת הטלת העלויות הכרוכות בהשגת המידע דווקא על התאגיד, שהוא ספק המידע הזול. הפחתת עלות הגילוי תורמת לתשואה שמקבלים המשקיעים, בין היתר בשל צמצום פערי התיווך שנדרשים משקיעים לשלם למתווכים פיננסיים שעניינם בהשגת המידע, וכן תורמת היא גם לאפשרות של סיקור רב יותר של נייר הערך על-ידי אנליסטים וגורמים מקצועיים, באופן שיסייע ליתר דיוק בקביעת מחירו בשוק ההון (שם, בעמ' 430-422).
--- סוף עמוד 253 ---
627. שלישית, מטפלת חובת הגילוי בעקיפין גם בבעיית הנציג, אותה הזכרנו לעיל בהקשרים אחרים. חוקי הגילוי הראשונים שנחקקו במשפט האנגלו-אמריקאי נועדו להרתיע את אנשי הפנים בחברה מפני ביצוע פעולות פסולות (פסרמן-יוזפוב – נורמות חברתיות, בעמ' 508-504). כאשר אצל בעלי המניות בכוח ובפועל מצוי המידע המהותי שבידיעת מנהלי החברה, מקשה הדבר על האחרונים להעדיף את האינטרס האישי שלהם על פני זה של החברה. כמו כן מסייע גילוי המידע גם להפעלת מנגנוני פיקוח ואכיפה פנימיים מסוגים שונים, כגון הצבעות באסיפות בעלי מניות, ועדת ביקורת וכיוצא באלה (שם, בעמ' 513-509). המלומד האנגלי גלדסטון ציין זאת כבר בשנת 1844, בקובעו כי: