--- סוף עמוד 36 ---
האחזקות של המערערים והחברות שבשליטתם בחברות עלה על מלוא חובותיה של מיאב. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי שגה כאשר החיל מידת ודאות מוחלטת ביחס ליכולת השבת הכספים. לטענתו, אמת המידה המתאימה לבחינת יכולת החזרת הכספים היא של "מידת ודאות סבירה", וכי זו צריכה להיבחן בהתאם לנסיבות. כמו כן, יגרמן טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה על נאשם להוכיח שהיכולת הכלכלית להשיב את הכספים קיימת "בכל רגע נתון", נוגדת את ההלכה הפסוקה שלפיה לא נדרשת יכולת להשיב את הכספים בכל רגע נתון (בהפניה לע"פ 594/81 מדינת ישראל נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, 68 (1982) (להלן: עניין אלוני)). לבסוף, יגרמן טוען כי לא התקיימה כוונה לשלילת קבע לגבי הסכומים שהוחזרו על-ידי המערערים עובר לפתיחת החקירה נגדם (בסך כולל של 15,000,000 שקל).
79. יגרמן טוען עוד כי על-פי האמור בכתב האישום המתוקן לא ניתן היה להרשיעו בביצוע בצוותא של עבירות הגניבה באישום הראשון יחד עם גבעוני והבי. בראשית הדברים, הוא מצביע על כך שכתב האישום אינו נוקב במלים "ביצוע בצוותא" או "דיני שותפות", ואינו מפנה לסעיף 29 לחוק העונשין (אשר עוסק בביצוע בצוותא). הוא מוסיף וטוען כי רק בסיום פרשת התביעה הוא גילה שמיוחסת לו אחריות לגניבה במסגרת אישום זה מכוח דיני השותפות, מה שפגע ביכולתו להתגונן מפני האישומים נגדו. יגרמן מצביע על כך שבמהלך המשפט הוא טען שאין לאפשר לתביעה לשנות את חזית טיעוניה בסוגיית השותפות, אך בית המשפט המחוזי סירב לבקשות לעשות כן וקבע שהחלטה בטענות תינתן במסגרת הכרעת הדין. לטענת יגרמן, בית המשפט המחוזי לא נדרש לעניין בהכרעת דינו, והרשיע אותו מכוח ביצוע בצוותא ללא התייחסות לטענותיו בעניין. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי חסרים ממצאים עובדתיים שהיו נדרשים לצורך קביעה כי פעל בשותפות עם הנאשמים האחרים באישום הראשון. במסגרת כך, הוא טוען שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן להבין מה הייתה "התוכנית העבריינית המשותפת" לשלושה, וכי אף התביעה לא הצביעה על תוכנית כזו. מכל מקום, לטענתו של יגרמן, הוא עצמו לא היה "חיוני" לביצוע העבירות שנכללו באישום הראשון, בשים לב לכך שגבעוני והבי הם שהורו לאנשי הכספים של קבוצת פויכטונגר תעשיות להעביר את הכספים לחברות הפרטיות שבשליטתם, והם אף חתמו על העברות הכספים, בעוד שליגרמן עצמו, לטענתו, לא הייתה כל יכולת לתת הוראות מסוג זה. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי נמנע גם מלדון ביסוד הנפשי הנדרש לצורך ייחוס אחריות מכוח דיני השותפות.