"בעיני, אין ספק כי כאשר ניתנת ערבות של חברת בת, ציבורית, תמורת מזומנים שמוזרמים ממקור חיצוני לבעל השליטה בה, ושמי שהיה אחראי להוצאת הערבות הוא אותו בעל שליטה ומי שפעל איתו בצוותא, הדבר מהווה, לכל הפחות, הפרת אמונים באופן ברור ומוכח. בנוסף, לנאשמים היתה מודעות מלאה למעשיהם, הם השתמשו בחברה הציבורית משום שלא היה בידי מיאב לספק את הערבות הנדרשת... כך, הוצאת הערבות היא במובהק עסקה בין החברה (פויכטונגר תעשיות) לבין בעל השליטה בה (מיאב) לפי סעיף 270(4) לחוק החברות. עסקה כזו היתה מחויבת בדיווח. הנאשמים, בעלי השליטה בחברה, לא דווחו על כך... אין עוד ספק כי הוצאת ערבות בנקאית אוטונומית על סכום של 12.5 מיליון ₪, כאשר הנערבת כלל אינה צד לעסקה, פוגעת ביכולת התאגיד לפרוע חובותיו. וגם לכך, כאשר הנאשמים שולטים בפעילות החברה ומודעים לכל התחייבויותיה, היו ערים הנאשמים בזמן אמת" (פסקאות 1597-1599 להכרעת הדין).
414. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את גבעוני ויגרמן גם בעבירות המיוחסות להם במסגרת אישום זה.
האישומים הרביעי והחמישי – טענות הצדדים
415. ביחס לאישומים הללו נסמכים המערערים בעיקר על הטיעונים הכלליים שהועלו ביחס להגדרת השליטה, להגדרת יגרמן כנושא משרה ולהרשעה מכוח דיני השותפות. בנוסף לכך הם נסמכים על המנגנון התשקיפי ככזה המאפשר את הוצאת הערבויות מחברת פויכטונגר תעשיות לטובת מיאב ובסט בית. הטענות הכלליות האמורות נדונו ונדחו על ידנו זה מכבר, ובכלל זה גם הטענה בעניין המנגנון התשקיפי, ואין מקום להרחיב בכך גם כאן. מעבר לטענות כלליות אלו, מעלים המערערים מספר טיעונים ספציפיים בנוגע לאישומים הללו.
416. ביחס לאישום הרביעי, טוען יגרמן כי בהינתן העובדה שהערבות לטובת ס.נ. לא מומשה בסופו של דבר, אין ניתן להרשיעו בגניבה אלא לכל היותר בניסיון לגניבה. כמו כן נטען כי במסגרת האישום הראשון כבר הורשע יגרמן בגניבת סך של 2,004,000 שקל, וכי לא ניתן להרשיעו פעמיים בגין גניבת אותו סכום. בנוסף לכך סבור יגרמן כי
--- סוף עמוד 177 ---
לא הוכח קשר סיבתי בין ההסכם בין ס.נ. לבסט בית לבין הוצאת הערבות. יגרמן מלין על כך שבית המשפט לא קבע באופן ברור האם הורשע מכוח אחריות ישירה או מכוח דיני השותפות, ולא ציין מהם יסודות העבירה שהתקיימו לפי כל אחת מהחלופות. עוד נטען, כי בית המשפט הרשיע את יגרמן לפי החלופה המחמירה שבסעיף 424 לחוק, מבלי לנמק מדוע הביא הדבר לפגיעה ביכולת התאגיד לקיים את התחייבויותיו, להבדיל מפגיעה ביכולת התאגיד לנהל את עסקיו. אשר לאישום החמישי, טוען יגרמן כי אין חולק כי הוא לא ביצע את היסודות העובדתיים בעבירה. כמו כן הוא טוען כי בית המשפט הרשיעוֹ בחלופה שאינה קיימת בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
417. טענתו העיקרית של גבעוני היא כי בית המשפט אימץ למעשה את הנימוקים שנתן לאישום הראשון, תוך ניסיון להתאימם לאישומים אלו, על אף שמדובר בנסיבות עובדתיות שונות. אשר לאישום הרביעי הוא טוען כי קיים ספק בדבר מודעותו בעת שאישר את הוצאת הערבות בהתאם לבקשתו של יגרמן, כל זאת כאשר הכספים מועברים לצורך כיסוי חובותיו של יגרמן לסידי, כשגבעוני איננו מודע למערכת היחסים שביניהם. אשר לאישום החמישי נטען כי מעדותו של מיכאל נשיא, סמנכ"ל הכספים של יוניברסל מוטורס (להלן: נשיא), ניתן ללמוד כי גבעוני האמין בכל לבו כי מדובר בעסקה תקינה הפועלת לטובת כלל הקבוצה.
418. הבי, אשר הואשם והורשע במסגרת האישום הרביעי בלבד, טוען כי עסקה זו נולדה ביוזמתו של יגרמן ולתועלתו. כדרכו, טוען הבי כי לא היה שותף כלל לקבלת ההחלטות, וכי חתם על כל מה שהתבקש ממנו, מבלי להבין במה מדובר ומתוך אמונה כי מדובר במהלך עסקי לטובת פעילות הקבוצה. בעניין זה מפנה הבי לקביעות בית המשפט כי מדובר בהסכם "כלאיים", שמהותו העסקית לא הובהרה, וכי ברי שלא היה חותם על הסכם וערבות שיכולים להקים לו אחריות אישית, שעה שמי שנהנה מהכספים בסופו של דבר הוא אך ורק יגרמן.
419. המדינה תומכת את יתדותיה בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. אשר לאישום הרביעי היא טוענת כי בית המשפט קבע, על סמך הראיות שהוצגו לפניו, כי ההסכם שבין ס.נ. לבסט בית היה הסכם בניה פיקטיבי, שהצדדים לא ביקשו להוציאו לפועל, וכי כל תכליתו היתה שיפור תזרים המזומנים של בסט בית ומיאב. בכך, לשיטת המדינה, הוכחו יסודות המרמה והעדר זכות בתום לב. בנוסף לכך, המדינה מטעימה כי הדבר שנגנב מפויכטונגר תעשיות הוא הערבות ולא הכספים, ומשכך יש לדחות את טענות יגרמן בדבר הרשעה כפולה או הרשעה בניסיון בלבד. מעבר לדחיית הטענה הכללית בדבר המנגנון התשקיפי, המדינה מצביעה על כך שגם
--- סוף עמוד 178 ---
יגרמן היה מודע בזמן אמת לכך שלא ניתן להוציא את הערבות באופן רגיל, ולכן "הלביש" את ההסכם בין בסט בית לס.נ. בכסות של הסכם בניה, באופן חסר תום לב – וזאת על מנת שהמנגנון התשקיפי יחול עליו, לשיטתו. גם באשר לאישום החמישי טוענת המדינה כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות החד-משמעיות של בית המשפט המחוזי. היא מצביעה בין היתר על כך שכספי המקדמה שניתנה מיוניברסל מוטורס הופנו למטרות שאינן קשורות לפעילותה העסקית של הערבה לכספים אלו – פויכטונגר תעשיות. המדינה סבורה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי, כי די בכך על מנת להרשיע את גבעוני ויגרמן בעבירות מרמה והפרת אמונים, עבירות מנהלים בתאגיד ואי-דיווח.
420. המדינה מבקשת לדחות גם את טענותיו של גבעוני לפיהן לא היה בידו להבין את טיב מעשיו. היא מצביעה על ניסיונו העסקי הרב של גבעוני, על מעמדו הבכיר והרם בקבוצה, ועל העניין האישי שעמד לו מהזרמת הכספים לחברות הפרטיות וליגרמן, אשר היה חייב לו כספים. בנוסף לכך סבורה המדינה כי על אף מודעתו לאישומים הפליליים שבפניהם ניצב יגרמן, הסכים גבעוני להעניק לו את השליטה בחברות באופן מוחלט, תוך שהוא מנסה לטשטש את הדבר בכך שמדובר ב"יועץ" בלבד, ולא בנושא משרה. באופן ספציפי לאישומים דנן, מפנה המדינה לכך שעל אף היותו יו"ר דירקטוריון יסקל מצד אחד, ובעל שליטה בפויכטונגר תעשיות (באמצעות משב) מצד שני, נתן גבעוני את ידו ואת חתימתו להעברת כספים מיסקל לחברת מחשוב ישיר דרך קדי ובערבות של פויכטונגר תעשיות, מבלי לקיים את התנאים הנדרשים לאישור עסקאות עם בעל עניין. באשר לערבות יוניברסל מוטורס היתה לגבעוני מעורבות ישירה, והוא זה אשר ניהל את המשא ומתן בשם מיאב מול יוניברסל מוטורס להשגת המקדמה, טיפל בהוצאת הערבות מפויכטונגר תעשיות, והעביר את מרבית הכספים שהתקבלו לידיה של קדי. לעניין זה העיד נשיא כי גבעוני היה הפרטנר שלו וכי התרשם כי הוא זה שמקבל את ההחלטות. המדינה מזכירה כי גבעוני ניצל את השיפור בתזרים המזומנים של מיאב כדי להעביר 300,000 שקל לכיסו הפרטי, וכי יגרמן עצמו העיד כי גבעוני והבי היו שותפים מלאים למהלכים שננקטו.
421. באופן דומה מבקשת המדינה לדחות גם את טענותיו של הבי, אשר הציג עצמו כ"תינוק שנשבה", שהעניק בתומו ליגרמן שליטה מוחלטת בכל הנעשה בחברות שבבעלותו. המדינה מודה כי מעורבותו של הבי לא היתה דומה לזו של יגרמן וגבעוני, ויחד עם זאת היא איננה מסכימה לתיאור כאילו היה הבי מנותק מכל הנעשה. המדינה מפנה לניסיון העסקי הנרחב של הבי, ולעובדה שחתם על חלק נכבד מהשיקים שיצאו, וכן על חוזים רבים שנגעו לפעילות החברות. מול טענתו של הבי כי פעל כסומא,
--- סוף עמוד 179 ---
טוענת המדינה, ניצבת הודאתו בחקירה כי למעשה ידע שקדי שימשה כצינור להעברת כספים לצרכים שונים, לרבות תשלום חובות פרטיים של המערערים. הוא גם היה מודע לעברו הפלילי של יגרמן ולצורך בפיקוח עליו, ואף על-פי כן, הפקיר לידיו את שיקול דעתו ונתן לו לעשות בחברות הציבוריות כבשלו. המדינה טוענת כי הבי נהנה באופן משמעותי מהוצאת הערבות שנדונה באישום הרביעי, במובן זה שהכספים הועברו לחברות פרטיות שבאחזקתו, או ליגרמן שהיה חייב לו כספים בסכומים שונים. לטענתה הבי גם היה מודע לאופיו האמיתי של ההסכם שבין בסט בית לס.נ., וכי אין מדובר בהסכם אמיתי. גם ביחס לאישום זה מזכירה המדינה כי יגרמן העיד שהבי היה בסוד העניינים, וכי ההסכם עם סידי נועד לשיפור תזרים המזומנים של בסט בית.
האישומים הרביעי והחמישי – דיון והכרעה
422. גם בכל הנוגע לאישומים הרביעי והחמישי אין בידינו לקבל את טענות המערערים. כאמור, הטיעונים הכלליים (אשר נוגעים למנגנון התשקיפי, לניתוח עבירת הגניבה בידי מנהל, להגדרתו של יגרמן כנושא משרה ולהרשעתו במסגרת דיני השותפות) נדונו באריכות ואין לחזור עליהם בשלב זה. סבורנו כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר יוסדו על אדנים יציבים וברורים. אשר למהותו של ההסכם בין ס.נ. ובסט בית, גם אם נקבל את עדותו של סידי לפיה היתה כוונה כלשהי לביצוע פרויקט משותף בעתיד, אין ספק שההסכם מושא האישום איננו הסכם אשר נועד למטרת ביצוע העבודה. יגרמן עצמו העיד כי מדובר היה בהסכם למטרות פיננסיות. גם הבי, כאשר נשאל ביחס להסכם, העיד כי: "לא יודע במה מדובר, בית, איפה, מי, מה, תכניות, סתם חינטרוש. אף אחד בחברה שלי גם לא ידע על כך". בהמשך הדברים גם כינה את ההסכם בשם "קישקושיאדה" (סעיף 211 לעיקרי הטיעון של המדינה וההפניות שם). ביטויים אלו לא מותירים מקום לספק בדבר הכוונה האמיתית שמאחורי ההסכם, והיא קבלת כספים מסידי והזרמתם לצרכים פרטיים, תוך הטלת האחריות הפיננסית להשבתם על החברה הציבורית, פויכטונגר תעשיות.
423. זוג טענותיו המשפטיות של יגרמן, בדבר הרשעתו הכפולה בגין גניבת אותו הסכום, ובדבר הצורך להרשיעו בניסיון בגניבה בלבד תחת גניבה ממש, יוצאות שתיהן משורש אחד. הסברה המשפטית המונחת בבסיסן היא כי קיימת זהות בין הערבות שניתנה על-ידי פויכטונגר תעשיות, ובין הכספים בהן חויבה פויכטונגר תעשיות כתוצאה מאותה ערבות. אין לקבל טענה זו. הצדק עם המדינה בהצביעה על כך שבמסגרת אישום זה לא מואשמים המערערים בגניבת הכספים, אלא בגניבת הערבות בלבד. כזכור, יסוד "הדבר הניתן להיגנב" מוגדר בסעיף 383(ג)(4) כדלהלן:
--- סוף עמוד 180 ---
"דבר הניתן להיגנב" – דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין – לאחר ניתוקו מהם".
424. פרשנות יסוד זה, כפי שנדונה בפסיקת בית משפט זה, חתרה לעלות בקנה אחד עם מציאות החיים המשתנה, מבלי לפגוע בתכליות המונחות בבסיס העבירה. כך למשל, נקבע כי העבירה חלה על נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים כאחד (עניין אופנהיים, בעמ' 327; ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי, פ"ד מז(5) 797, 814 (1993)). בהתאם למגמה זו, לא יכולה להיות מחלוקת לדידנו, כי ערבות באה בגדר "דבר הניתן להיגנב", באופן נפרד מהכספים. ערבות היא "דבר בעל ערך", כלשון החוק – ערך זה בא לשקף את הסיכון לנשיאה בהתחייבות של אחר. בלשונו הציורית של שלמה המלך: "בני, אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך, הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש" (משלי ו, א-ה). ערבות היא אפוא נכס כלכלי, המאפשר למחזיק בו להפיק ממנו הנאה. הערך האמור עשוי להשתנות בהתאם לסיכון למימושה, ובהתאם לתנאי הערבות, למשל האם התנו הצדדים על החובה לפנות לחייב תחילה, לפי סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. מכל מקום, נכס זה מובחן באופן ברור מכספים מזומנים, שכן הוא כולל בתוכו מרכיב הסתברותי. במילים אחרות – הערבות היא בעלת ערך, בין אם מומשה בין אם לאו. דעת לנבון נקל, כי ניתן היה להרשיע את המערערים בגניבת הערבות לבדה, ללא קשר לשימוש שנעשה בכספים שהתקבלו כתוצאה מהשימוש בה. אין לקבל אפוא את הטענה כי מדובר כאן בהרשעה כפולה, או בניסיון לגניבה בלבד שלא צלח. מכל מקום, בהתחשב בגזר הדין שניתן ללא התייחסות למספר העבירות, אלא כמתחם כולל לכל סוג עבירה (פסקה 203 לגזר הדין), דומה כי ממילא אין לשאלה זו משמעות מעשית מרובה.
425. אשר לטענה על העדר פירוט של יסודות העבירה בהם הורשעו המערערים, אכן יתכן כי הכרעת הדין איננה מפורשת דיה בנקודה זו. עם זאת, התקיימותם של יסודות אלו עולה באופן ברור מתוך העובדות שהוכחו. מן העדויות השונות עלה כי בסט בית נזקקה לכספים האמורים לשם יצוב מעמדה הכספי – עובדה שהביּאה אותה לחתום על הסכם שהוא ספק הלוואה ספק מקדמה. אולם, בד בבד נותר בידה סכום כסף בשיעור כששית בלבד מהכספים שאותם קיבלה, ויתר הכספים תועלו לצרכים אישיים. בנסיבות אלו לא קשה היה להגיע למסקנה כי החברה עלולה להיתקל בקושי להשיב את הכספים, ומכאן הוכח יסוד הכוונה לשלילת קבע של הכספים. בנסיבות העניין, גם איננו סבורים כי טעה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערערים בחלופה המחמירה של סעיף 424 לחוק.
--- סוף עמוד 181 ---
426. אין לשעות גם לטענות גבעוני (ביחס לשני האישומים) והבי (ביחס לאישום הרביעי בלבד), לפיהן לא היו מודעים למצב העניינים הבעייתי בשל האמון שנתנו ביגרמן, ולחלופין כי היו בטוחים שהמהלכים העסקיים נועדו לטובת קבוצת החברות כולה. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הן חד-משמעיות, ובוססו על ראיות רבות ומגוונות. גם אם היו הבדלים ברמת המודעות בין המערערים ביחס לכל אישום ואישום, לא ניתן לומר לגבי אף אחד מהם כי מדובר ברמת מודעות המביאה לזיכוי. המקום הראוי לבחינת שיקולים אלו יהיה אפוא בעת שקילת גזר הדין ביחס לכל מערער ומערער, ודומה כי כך גם נעשה בפועל. יש לדחות גם את הטענה כי כביכול היתה החלטת בית המשפט להרשיע "אוטומטית", מבלי לבחון את מרכיבי האישום הספציפי. לראיה, כי בית המשפט לא נמנע מלזכות את מי מהמערערים, שעה שהתברר לו כי אכן לא התקיימה מודעות פלילית הדרושה לכך (כפי שאכן זוכה הבי במסגרת האישום השביעי).