--- סוף עמוד 39 ---
יגרמן תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לתת פרשנות מרחיבה להטלת אחריות בגין אי-הגשת דו"חות, כך שהחלופה הראשונה תחול גם על מי שאיננו אורגן של התאגיד. בנוסף, ביחס לאישום העשירי ולאישום השנים-עשר טוען יגרמן כי לא הוכח שהיה בכוונתו להטעות משקיע סביר, יסוד נוסף שנדרש לצורך הרשעה בעבירה האמורה.
88. טענות נוספות של יגרמן – יגרמן מעלה בערעורו שורה של טענות נוספות הנוגעות לאישומים ספציפיים, כמפורט להלן.
89. באשר לאישום השני – יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי העברת המקדמות מאפקון התקנות ושירותים למשב הייתה עסקה חריגה (ומכאן, לטענתו, שלא היה עליה לעמוד בהליכי האישור והדיווח שקבע בית המשפט המחוזי).
90. באשר לאישום הששי – יגרמן משיג על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוא לא יכול היה להסתמך על חוות הדעת המשפטית של עו"ד הייק שקבעה בזמן אמת כי הוא אינו נושא משרה משום שהיא לא התבססה על תשתית עובדתית מלאה ואף לא הייתה חד-משמעית. יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא פירט מדוע התשתית העובדתית שעליה נשענה חוות הדעת הייתה חסרה. כמו כן, הוא טוען שבית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי חוות הדעת אינה "קונקלוסיבית".
91. באשר לאישום השביעי – יגרמן תוקף את הרשעתו בעבירות זיוף מתוך כוונה לקבל דבר. הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא זייף את חתימתו של גבעוני, בשים לב לכך שהתביעה לא הגישה חוות דעת מומחה ביחס לחתימות על השיקים הנזכרים בגדרו של אישום זה. לחלופין, יגרמן טוען שהתביעה לא עמדה בנטל הנדרש כדי להוכיח שהוא פעל מתוך כוונה לקבל דבר במרמה מהאחים מימון.
92. באשר לאישום השמיני – יגרמן תוקף את הרשעתו בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות. יגרמן סבור כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הייתה לו הרשאה גורפת מגבעוני ומהבי לפעול ולחתום בשמם אינה עולה בקנה אחד עם המסקנה כי הוא זייף את חתימתם. לצורך טענתו זו יגרמן עומד על כך שחתימה בהרשאה אינה עולה כדי זיוף. יגרמן אף מצביע על כך שלא היה לו כל מניע לזייף את חתימתם של גבעוני והבי בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי עצמו קבע שהם הוסיפו את חתימתם כל אימת שהתבקשו על ידו לעשות כן.
--- סוף עמוד 40 ---
93. במסגרת האישום השמיני יגרמן תוקף גם את הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה, עבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. הוא טוען כי לא ניתנה לו אפשרות סבירה להתגונן מפני ההרשעה בעבירה זו בשים לב לכך שלא נטען כי גולדשטיין רומה, ואף לא נאמר כך בהודעה של גולדשטיין עצמו שהוגשה בהסכמת הצדדים. לבסוף, יגרמן טוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו גם לגוף הדברים, בהצביעו על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה גולדשטיין היה מודע לכך שניתן יהיה להפקיד את השיק רק בהתקיימם של תנאים מסוימים (ולכן, כך נטען, אין לומר שיגרמן הציג בפניו מצג שווא).