94. טענותיו של יגרמן באשר לגזר הדין – גם בהקשר זה יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את קביעותיו כהלכה. לדבריו, בית המשפט המחוזי לא נדרש לטיעונים שהועלו בעניין עונשו ולא נימק כראוי כיצד נקבע מתחם הענישה בעניינו ואף לא נימק את העונש עצמו. יגרמן סבור כי מניסוח כתב האישום ומסֶדֵר אזכורם של הנאשמים בכתב האישום עולה שאחריותו פחותה מאחריותם של גבעוני ושל הבי. לשיטתו, הנחה זו אינה מתיישבת עם העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי על המעורבים בפרשה. בהמשך לכך, יגרמן טוען שהנהנים העיקריים מביצוע העבירות היו גבעוני והבי (שהיו ערבים באופן אישי לפירעון ההלוואות שניטלו לצורך רכישת החברות הציבוריות) ושנתון זה לא קיבל ביטוי בגזירת העונשים. לבסוף, הוא סבור שיש בעובדה שהקורבן של עבירות הגניבה היו חברות ציבוריות (להבדיל מאנשים פרטיים) כדי להצדיק גזירת עונש מקל יותר.
ערעורו של גבעוני
95. במוקד ערעורו של גבעוני על הכרעת הדין עומדות טענות שעניינן ביסוד הנפשי שנכון היה לייחס לו.
96. באשר לאישום הראשון – טענותיו של גבעוני נגד אישום זה ממוקדות ביסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות שיוחסו לו. גבעוני טוען – באמצעות בא-כוחו צבי פורר – כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות הגניבה בשים לב לכך שלא התגבשה אצלו מודעות לכך שהוא עובר עבירה זו. גבעוני טוען כי הסתמך על מצגים שהציג בפניו יגרמן לפיהם העברות הכספים מהחברות הציבוריות לחברות הפרטיות הן העברות כשרות. גבעוני מוסיף וטוען כי אף שלא התעמק בפרטי המנגנון התשקיפי ובחוות הדעת המשפטיות הוא ידע על עצם קיומם, וידיעה זו חיזקה את הלך מחשבתו כי להעברת הכספים יש מקור חוקי. גבעוני טוען כי עיקר תפקידו בקבוצת החברות
--- סוף עמוד 41 ---
התמקד בפן הביצועי. לדבריו, מאחר שהוא אינו מומחה בפיננסים הוא השאיר את הטיפול בעניין אחרון זה – לרבות את הממשק מול רואי החשבון ועורכי הדין – ליגרמן. גבעוני טוען שהוא הסתמך גם על אנשי הכספים בקבוצת פויכטונגר תעשיות, אשר לטענתו לא התריעו בפניו כי דבר מה אינו כשורה. בהמשך לכך, גבעוני טוען שלא התגבשה אצלו כוונה לשלול שלילת קבע את הכספים שהוצאו מקבוצת פויכטונגר תעשיות. בעניין זה טוען גם גבעוני, כמו יגרמן, כי למערערים ולחברות הפרטיות בבעלותם הייתה יכולת להחזיר את הכספים מפירותיהם של פרויקטים שונים שהיו באותה עת בשלבי ביצוע ראשוניים.
97. באשר לאישום השני – גבעוני תוקף את הרשעתו בעבירות של מרמה והפרה אמונים בתאגיד, מאחר שלשיטתו העברת המקדמות למשב נעשתה משיקולים מקצועיים גרידא, וכן משום שמכל מקום הוא לא היה מי שהוביל את ההחלטה בעניין זה. בנוסף לכך, גבעוני טוען שלא היה מקום להרשיעו בעבירות הגניבה שיוחסו לו במסגרת אישום זה. גבעוני טוען כי במקרה זה הוא כלל לא ידע שכספים הועברו ממשב לחשבון קדי. לטענתו, יגרמן ביצע פעולות אלה על דעתו בלבד, וללא מעורבותו שלו. גבעוני טוען אפוא שלהבדיל מהאישום הראשון, שנסב על העברות כספים שנעשו בידיעתו (אלא שהוא סבר כאמור שיש להן מקור חוקי) על העברות הכספים שנדונו באישום השני הוא כלל לא ידע. לפיכך, גבעוני טוען שיש לזכותו מעבירות הגניבה ומשאר העבירות שבהן הורשע ביחס להעברות הכספים ממשב לחשבון קדי.