459. אין בידינו לקבל גם את הטענות ביחס להרשעה בעבירת הזיוף. נזכיר כי עבירת הזיוף נחקקה עלי ספר בסעיף 418 לחוק, אשר קובע כי המזייף מסמך דינו מאסר שנה, בעוד המזייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר – דינו מאסר שלוש שנים, ובנסיבות מחמירות – חמש שנות מאסר. המונח "זיוף" הוגדר בסעיף 414 לחוק:
"'זיוף' – אחד מאלה:
--- סוף עמוד 193 ---
עשית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
שינוי מסמך – לרבות הוספת פרט או השמטת פרט – בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני".
460. יש לדחות את ניסיונו של יגרמן להיתלות בהרשאה הכללית אשר קיבל לכאורה לחתום בשם יתר המערערים, על מנת לטעון כי חתימתו היתה בסמכות כדין. בעניין זה לא ביסס יגרמן את הטענה ברמה העובדתית, וגם לו היה עושה כן – קשה היה להניח כי ההרשאה שניתנה לו כללה גם שימוש בכספים לצרכיו הפרטיים. עצם הסבת השיק לצורך עצמי מהווה אפוא חריגה מהרשאה, ושינוי מסמך או חתימה בשם גבעוני ללא סמכות כדין.
461. באשר לשאלה האם אותו זיוף נעשה על מנת לקבל דבר ובנסיבות מחמירות, אין לקבל את הטענה לפיה הרשעתו של יגרמן בסעיף זה והרשעתו בעבירת הגניבה סותרות אהדדי. כפי שהובהר לעיל, יסוד המרמה כלפי מימון נוגע לכך שיגרמן היה מוסמך לעשות שימוש בשיקים שמסר לחזקתו, שעה שלפי האמת לא היה מוסמך לעשות כן. בכך התקיים יסוד הזיוף. הדבר שביקש לקבל באמצעות הזיוף הוא הנחת דעתו של מימון בדבר החזר חובותיו. דברים אלו עלו בקנה אחד גם עם עדותו של אדגר מימון, שהעיד כי השיק אכן היה בעל ערך בעיני אחיו. עובדה זו עומדת בפני עצמה, ואינה קשורה לשאלה אם יגרמן התכוון כי מימון יקבל את הכספים בפועל אם לאו. הנסיבות המחמירות אותן תאר בית המשפט המחוזי נגעו למעמדו של יגרמן בחברה, לסכום השיקים ולשימוש שהחליט לעשות בהם, מתוך זלזול מוחלט באינטרס החברה. דעתנו היא כי בנסיבות האמורות, בדין הורשע יגרמן בחלופה המחמירה של עבירת הזיוף, ויש לדחות את ערעורו גם בנקודה זו.
462. בנוסף לכך, איננו רואים לשנות ממסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לגבעוני, ולמשמעות חתימתו על שיקים ריקים בשם פויכטונגר תעשיות ומסירתם ליגרמן על מנת שיעשה בהם כרצונו. לעניין זה נביא מסיכומיו של גבעוני עצמו, כפי שצוטטו בהכרעת הדין:
"באישום זה נאשם גבעוני בהפרת אמונים כלפי החברה. אין מחלוקת על כך שבמישור העובדתי יש כאן התנהגות של הפרת אמונים ברורה. מסירת צ'קים חתומים 'בלנקו'
--- סוף עמוד 194 ---
היא דבר שלא יעשה. עם זאת, אנו טוענים שאמונו הבלתי מסויג של גבעוני ביגרמן לא איפשר לו לראות את הדברים כפי שהם והדבר לא היה נראה לו חמור כפי שהוא הודה שזה, בדיעבד" (עמוד 237 לסיכומי גבעוני בבית המשפט המחוזי, הובאו בפסקה 1673 להכרעת הדין).
463. דברים אלו מדברים בעד עצמם. את הטענה כאילו גבעוני לא היה יכול להעלות על דעתו מהו השימוש שייעשה בשיקים, אין ניתן לקבל, בהתחשב במעמדו של גבעוני בחברה, בניסיונו העסקי ובמודעותו הברורה לעברו הבעייתי של יגרמן ולמצוקתו הכספית. במעשהו כשל אפוא גבעוני בהפרת אמונים ברורה כלפי פויכטונגר תעשיות, וקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הן ללא מתום.
464. מסקנתם של דברים היא כי גם דינם של הערעורים במסגרת אישום זה להידחות.
האישום השמיני
465. בגדרו של האישום השמיני הואשם יגרמן בעבירה של גניבה בידי מנהל (סעיף 392 לחוק), גניבה בידי מורשה (סעיף 393 לחוק), וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות (סעיף 418 לחוק). עניינו של האישום הוא בשיק בסך של 14,500,000 שקל שנמשך מחשבון משב לפקודת יגרמן. השיק האמור, שנמשך מפנקס שיקים של החברה שהיה מצוי בידי יגרמן, הוסב ונמסר על-ידו למר דן גולדשטיין, אשר יגרמן היה חייב לו כספים רבים. בעת הרלבנטית לכתב האישום, היה גולדשטיין בעל השליטה בחברת פורמולה, אשר לקבוצת פויכטונגר תעשיות היה עניין עסקי בה. טענת המדינה היתה כי יגרמן זייף את חתימתם של הבי וגבעוני על השיק והטביע עליו את חותמת החברה, ללא ידיעת דירקטוריון החברה. לעומת זאת הכחיש יגרמן כי חתם על השיק בשמם של הבי וגבעוני, וטען כי על אף שלא עמדה לו זכות אישית לסכום הכסף הרשום בשיק, מסר את השיק לגולדשטיין בקשר עם תמיכה שלו בפורמולה לטובת יסקל, חברה הקשורה לפויכטונגר השקעות. עוד טען יגרמן כי השיק האמור לא הופקד מכיוון שהתמיכה האמורה לא יצאה לפועל, וממילא לגולדשטיין לא היתה זכות בשיק ולא התרחש כל אירוע המצריך את אישור הגורמים המוסמכים בחברה.
466. במסגרת בירור הראיות לא זומן גולדשטיין לעדות, ואולם תוכן הודעתו בחקירה ומכתב נוסף שכתב הוגשו בהסכמה לאמיתות תוכנם, כמו גם מכתב עדכון
--- סוף עמוד 195 ---
מישיבת ההכנה ששלחה באת-כוח המדינה לבאי-כוח המערערים. במהלך הודעתו (שחלקים ממנה הושחרו בהסכמת הצדדים) מסר גולדשטיין כי קבוצת "פלד-גבעוני" פנתה אליו על מנת לרכוש את מניות פורמולה שהיו ברשותו. בנוסף לכך ציין כי העביר ליגרמן באופן אישי סכומים המצטברים לכ-20,000,000 שקל, בתמורה לבטחונות כגון שיקים וזכויות במקרקעין, כאשר במקרים רבים התברר כי לבטחונות אלו אין ערך או כיסוי. על-פי מכתב העדכון הנ"ל מבאת-כוח המדינה, מסר גולדשטיין כי יגרמן שכנע אותו כי הוא זכאי לעמלות בגין עסקאות שונות שיזם, ובכללם גם לסכום השיק ממשב שמסר לידיו. הסכום האמור של 14,500,000 שקל הועבר ליגרמן, לדידו של גולדשטיין, כנגד הלוואות גישור אישיות, ערבות לקונטיננטל וכן הלוואת גישור למשב בסך של 6,000,000 שקל.
467. על אף שהמסמכים האמורים הוגשו בהסכמה לתוכנם, הציב יגרמן גרסה עובדתית שונה, אשר גם שינתה פניה במהלך הזמן. בהודעתו במשטרה בשנת 2004 טען יגרמן כי השיק נועד לטובת עסקת מימון בינו לבין גולדשטיין ומשב, שאת פרטיה סירב למסור, וכי הדבר נעשה ללא ידיעת דירקטוריון החברה. באותו מעמד גם סירב יגרמן במפגיע להתייחס לשאלת ידיעתו של גבעוני על העסקה המתרקמת, על אף טענתו כי הוא היה חתום על השיק. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ובסיכומיו טען יגרמן כי השיק נמסר ברשות, בקשר עם התחייבות יסקל כלפי גולדשטיין, ובשל האינטרס של משב באיתנותה הפיננסית של יסקל. אשר לחתימות המתנוססות על גבי השיק, הכחישו גבעוני והבי מכל וכל כי אלו הן חתימותיהם. בנוסף לכך העיד בבית המשפט מומחה מז"פ, אשר קבע כי החתימות אינן חתימותיהם של השניים, וכי קיימת אפשרות כי יגרמן הוא החותם.
468. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי כלל הראיות מובילות למסקנה חד-משמעית לפיה יגרמן הוא זה שזייף את החתימות. בהקשר זה הפנה בית המשפט לכך שפנקס השיקים המדובר היה בחזקתו הבלעדית של יגרמן; שהשיק נכתב על-ידו ולפקודתו, מבלי לידע אף גורם בחברה; שהחתימות אינן החתימות של גבעוני והבי, על אף שיגרמן העיד באופן ישיר כי הם חתמו על השיק בנוכחותו; העובדה שבחקירתו סירב להתייחס לשאלה אם גבעוני היה מודע לשיק, ולכך שלא היתה כל סיבה שיירשם שיק לפקודתו של יגרמן באופן אישי, שעה שלא היה זכאי לסכום שנרשם לפקודתו. לאור האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את יגרמן בעבירת הזיוף שיוחסה לו.
469. אשר לנסיבות בהן נמסר השיק לגולדשטיין, קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את גרסתו של גולדשטיין, כפי שהוגשה בהסכמה, על פני גרסתו הכבושה והמגומגמת
--- סוף עמוד 196 ---
של יגרמן. בהתאם לכך נקבע כי סך של לפחות 8,500,000 שקל מתוך כלל הסכום נוגע למישור האישי מול יגרמן, ולא למערכת היחסים שבין גולדשטיין למשב. אף על-פי כן, וחרף התקיימותם של חלק מיסודות עבירת הגניבה, קבע בית המשפט כי אין להרשיע את יגרמן בגניבה, לאור העובדה שהשיק המדובר לא הוצג מעולם לפרעון וכי גולדשטיין המשיך להעניק ליגרמן אשראי גם לאחר מכן. בנסיבות אלו, כך נקבע, יתכן שגולדשטיין היה מודע לכך שלא ניתן לממש את השיק אלא בתנאים שטרם התממשו, וכך יתכן כי לא נוצרה התחייבות של החברה וכי לא נגנב ממנה דבר. תחת זאת הרשיע בית המשפט את יגרמן בעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, עבירה שלא נכללה בכתב האישום. לעניין זה קבע בית המשפט כי גם אם לא נגרם נזק לחברה כתוצאה מהשיק שמשך יגרמן במרמה, שכן הוא לא הופקד מעולם, הבחינה הרלבנטית היא ההישג אותו השיג יגרמן כתוצאה מהפעולה, והוא המשך תמיכתו הפיננסית של גולדשטיין. בהתבססו על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, קבע בית המשפט כי ניתן להרשיעו בעבירה זו, בהתחשב בכך שעבירה זו קלה מהעבירה שבה הואשם יגרמן במקור, וההרשעה בה מבוססת על העובדות שנטענו בכתב האישום ושהוכחו כדבעי, לאחר שליגרמן היתה הזדמנות מלאה להתגונן מפניהן. יחד עם זאת נמנע בית המשפט מלהרשיע את יגרמן בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, על אף שסבר כי גם אלו מתקיימות בעניין דנן, וזאת מאחר שליגרמן לא ניתנה האפשרות לטעון בנושא.
האישום השמיני – טיעוני הצדדים
470. אשר להרשעתו בעבירת הזיוף, טוען יגרמן כי מסקנותיו של בית המשפט מוטעות הן. לטענתו לא ניתן להרשיעו בזיוף, שעה שנקבע במקומות אחרים בהכרעת הדין כי הוא החזיק בהרשאה גורפת מגבעוני והבי לפעול ולחתום בשמם. כמו כן עומד יגרמן על כך שהקביעה שנאלץ לזייף את השיק אינה סבירה, שעה שגבעוני והבי עצמם העידו כי חתמו על כל מסמך שהונח לפניהם. בכל הנוגע להרשעה בעבירת קבלת דבר במרמה, טוען יגרמן כי לא היתה לו אפשרות סבירה להתגונן מפני הרשעתו, וכי בכל המסמכים שהוגשו לבית המשפט לא נטען כי גולדשטיין רומה על-ידו. עוד נטען, כי אין קביעה ברורה מהו הדבר אותו קיבל יגרמן במרמה ומהו מצג השווא שהוצג, וכי בית המשפט עצמו העלה ספק לפיו יתכן כי גולדשטיין היה מודע לכך שלא ניתן להשתמש בשיק, ומסיבה זו לא טרח להפקידו. כמו כן טוען יגרמן כי בית המשפט טעה בכך שזקף לחובתו את אי-הבאת גולדשטיין לעדות, וכי מהודעתו של גולדשטיין במשטרה כשלעצמה אין כדי לחזק את הטענות נגדו.
--- סוף עמוד 197 ---
471. המדינה דוחה את טענותיו של יגרמן וסבורה כי אין להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. אשר להרשעה בזיוף היא טוענת כי זו מושתתת על יסודות מוצקים ומגוון ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה חד-משמעית. אשר להרשעה בעבירת קבלת דבר במרמה, טוענת המדינה כי כל רכיבי העבירה הוכחו באופן חד משמעי – כאשר רכיב המרמה נוגע למצג השווא שהוצג לגולדשטיין לפיו יגרמן הוא בעל זכות בשיק שמסר, ורכיב "קבלת הדבר" חופף לרכיב הזהה שבעבירת הזיוף, שבה הורשע יגרמן. משכך, טוענת המדינה, בדין הורשע יגרמן לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ואין לו להלין על כך. לעניין העבירה גופה מפנה המדינה לכך שטענת יגרמן סותרת את הודעתו של גולדשטיין שהוגשה בהסכמה, לפיה השיק ניתן לו כנגד כספים שהזרים ליגרמן, כאשר משתמע מדבריו כי היה בכוונתו להפקיד את השיק, עד שיגרמן ביקש ממנו כי לא יפקידו, בשל העדר כיסוי. גולדשטיין גם תלה במפורש את המשך התמיכה הכספית ביגרמן בעומק היחסים שביניהם ובכושר השכנוע של האחרון. המדינה סבורה כי בדין היה להרשיע את יגרמן בעבירת הגניבה גם במסגרת אישום זה, וכי אין נפקות לכך שהשיק במקרה זה לא הוצג לפרעון, להבדיל מהשיקים מושא האישום השביעי. מכל מקום, כך המדינה, אין באי הפקדת השיק כדי ללמד על כך שלא היתה מראש כוונה לגולדשטיין לעשות כן, שהרי לגרסתו של גולדשטיין הוא היה סבור כי יגרמן זכאי לכספים אלה ממשב. המדינה רומזת גם לכך שבקטעים שהושחרו בהודעתו של גולדשטיין הוא מסר דברים המשקפים תחושה של מרמה מצד יגרמן.
האישום השמיני – דיון והכרעה
472. דין הערעור להידחות גם בכל הנוגע לאישום זה.
473. באשר להרשעת יגרמן בזיוף, סבורנו כי לא נפל רבב בהחלטת בית המשפט המחוזי. מעדות המומחה עלה כי גבעוני והבי אינם אלו שחתמו על גבי השיק. על בסיס ממצא זה, נפנה בית המשפט לבחון מי הוא זה ואיזה הוא אשר זייף את החתימות, כאשר לפניו עמדו שלל ראיות נסיבתיות.
474. כידוע, הליך בחינת ראיות נסיבתיות נעשה בשלושה שלבים. בשלב הראשון נבדקת אמינות כל ראיה כשלעצמה, ובשלב השני נבחנת מסכת הראיות בכללותה, והאם היא מולידה מסקנה מפלילה נגד הנאשם, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר. או אז, עובר הנטל לכתפי הנאשם, ובמסגרת השלב השלישי עליו להציע הסבר חלופי לאותה מסקנה מפלילה, באופן אשר יותיר ספק סביר ביחס לנכונותה (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754-753 (2004)). בפסיקה ענפה
--- סוף עמוד 198 ---
עמד בית משפט זה על כך שעל ההסבר המועלה על-ידי הנאשם להיות מתקבל על הדעת, ולא הסבר מאולץ או תאורטי, וכי על ההסתברות להתקיימותה של האפשרות האחרת להיות מהותית ולא זניחה, ובעלת אחיזה סבירה בחומר הראיות (ע"פ 16/2 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309, 317-316 (1982); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל), פסקה 14 וההפניות שם (10.11.2008)). כמו כן מתקיים יחס גומלין בין השלבים השני והשלישי, באופן שעוצמת הנטל המועבר אל כתפי הנאשם במסגרת השלב השלישי מושפעת מחוזקה של המסקנה המפלילה שהציעה התביעה במסגרת השלב השני – כך שככל שהמסקנה המפלילה היא מבוססת ומגוונת יותר מבחינת הראיות שעליה היא מושתתת ואיננה לוקה בפערים או בשאלות בלתי פתורות, הנטל על הנאשם יהיה כבד יותר (ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקה 124 (21.1.2015)).