475. נזכיר את מגוון הראיות שעמדו לפני בית המשפט – העובדה כי השיק נמשך מפנקס שברשות יגרמן, נרשם על שמו והוסב על-ידו, ללא מעורבות או ידיעה של גורם אחר מטעם משב. כמו כן העובדה כי הוזמה עדותו של יגרמן, שטען כי הבי וגבעוני חתמו על השיק בנוכחותו, בעוד בחקירתו סירב להתייחס לשאלה אם גבעוני היה מודע לשיק. כזכור, יגרמן גם סירב להסביר מדוע נרשם השיק לפקודתו באופן אישי, שעה שלא היה זכאי לכספים. ראיות אלו מעלות אפוא, במסגרת השלב השני, מסקנה מפלילה חזקה נגד יגרמן, אשר הטילה עליו נטל רציני להפריכה באמצעות הצעת תזה חלופית. בנטל האמור לא עמד יגרמן, ולטעמנו אף לא ניסה כלל. מכאן שהתמלאו יסודותיה העובדתיים של עבירת הזיוף, כפי שנסקרו לעיל במסגרת האישום השביעי.
476. היסוד המחמיר של עבירת זיוף "בכוונה לקבל באמצעותו דבר", עולה מפורשות מהודעת גולדשטיין, שכאמור הוגשה בהסכמה לגבי תוכנה. בהודעה זו ציין גולדשטיין כי:
"בסוף חודש דצמבר כאשר הוא ביקש ממני להעביר לו 6 מ' נגד צ'ק של 6 מ' ₪ של חב' משב דחוי ל-10 ימים וזאת כדי שיוכל להעביר את סוף השנה בה מצטברים כל מיני עלויות וריביות ואני הסכמתי, וכאשר באתי לפדות את הצ'ק הוא צלצל אליי ואמר לי שאין כיסוי ושאני לא יפקיד [כך במקור] את הצ'ק" (ת/1186, בעמ' 4, 108-105)
477. מספר ימים לאחר מכן הבהיר גולדשטיין במכתב כי התכוון לשיק מושא האישום דנן, שסכומו 14,500,000 שקל, ואף הוסיף תצלום של השיק האמור. כך גם
--- סוף עמוד 199 ---
עולה ממכתב העדכון של באת-כוח המדינה לסנגורים שאף הוא הוגש בהסכמה לתוכנו, ובו נאמר כי "סכום השיק (14.5 מיליון שקל) עומד מול הלוואות גישור אישיות שנתן ליגרמן, הערבות לקונטיננטל והלוואת הגישור בסך 6 מיליון שקל למשב" (ת/1187). אם כן, "הדבר שנתקבל" באמצעות השיק שמסר יגרמן לגולדשטיין היה, לכל הפחות, הנחת דעתו של האחרון באשר להחזרת ההלוואות האישיות שהיה חייב לו יגרמן וכן הלוואת הגישור למשב. בהקשר זה העלה יגרמן תהיות באשר להסברו של גולדשטיין להמשך התמיכה הפיננסית ביגרמן, גם לאחר שהתברר כי להבטחותיו ולבטחונות שהביא אין כיסוי, ואולם איננו רואים סיבה שלא לקבל הסבר זה, אשר ניתן כזכור במכתב שהוגש בהסכמה, ואשר משתלב עם יתר הראיות שבפרשה כולה, המצביעות על כושר השכנוע ויכולת גיוס הכספים יוצאי הדופן של יגרמן.
478. עבירת קבלת דבר במרמה קבועה בסעיף 415 לחוק העונשין:
"המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".
479. על-פי סעיף 414 לחוק, הגדרתו של "דבר" היא "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה". באותו סעיף מוגדרת גם משמעותה של "מרמה":
"מרמה" - טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל.
המונח "קבלה" מובהר בסעיף 438 לחוק העונשין:
"קבלת דבר - בין שעברה הבעלות בדבר אל המקבל ובין שלא עברה, בין שהדבר נתקבל בשביל עושה המעשה ובין בשביל אחר, בין בידי עושה המעשה ובין על ידי אחר; ונתינת דבר - בין לעושה המעשה ובין לאחר".
480. יסודותיה של עבירה זו נסקרו בהרחבה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה, אשר קבע כי עבירה זו היא עבירה תוצאתית, "דהיינו, כדי שתשתכלל העבירה על עושה המעשה להציג מצג מרמה וכתוצאה מכך נדרש כי יתקבל בפועל דבר מה במירמה" (ע"פ 3517/11 שמשון נ' מדינת ישראל, פסקה 32 וההפניות שם (6.3.2013) (להלן: עניין שמשון)). ה"דבר" המתקבל באמצעות המרמה, יכול ללבוש פנים רבות ומגוונות, ואין צורך כי יהיה בעל היבט כלכלי דווקא, אלא רק שייתן יתרון או סיפוק גופני או
--- סוף עמוד 200 ---
נפשי לעובר העבירה. בנוסף לכך נקבע כי אין צורך שהמרומה יחוש דווקא הפסד או נזק ברור כתוצאה מקבלתו של אותו "דבר", מאחר והדגש בעבירה זו והאינטרס החברתי עליו היא נועדה להגן הוא חופש הרצון, חופש הבחירה וחופש הפעולה. משכך, כל פגיעה באותו חופש רצון ושיקול דעת עשוי להקים את העבירה (עניין שמשון, שם). מעבר לכך, קבעה הפסיקה כי יש צורך בהוכחת קיומה של מרמה, וכן של קשר סיבתי בין המרמה לקבלת הדבר, כלומר, אין עבירה אלא אם ניתן ה"דבר" מחמת המרמה (ע"פ 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 582, 595 (1999); עניין פרי, בפסקה 57). היסוד הנפשי של העבירה הוא מודעות לכך שהמצג המוצג איננו אמת, שמצג השווא עשוי להביא לכך שיתקבל "דבר", דהיינו, שיהא המרמה מודע לקשר הסיבתי שעשוי לקשור בין מצג השווא לבין קבלת ה"דבר" (עניין שמשון, בפסקה 34).
481. נבחן אפוא אם התקיימו יסודות העבירה במצב הדברים דנן, והאם ליגרמן ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן ולערער את הממצאים העובדתיים המקימים יסודות אלו, כמצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. צודקת המדינה בטענתה כי יסוד "הדבר" שהתקבל הוכח במסגרתה של עבירת הזיוף, והוא כאמור, הנחת דעתו של גולדשטיין ביחס להחזר חובותיו של יגרמן עצמו וכן של משב. נזכיר, כי בהתאם לסעיף 438 לחוק ניתן גם לקבל "דבר" בשביל אדם אחר, ולא רק בשביל העושה עצמו, על מנת שהדבר יחשב כ"קבלה".
482. אשר ליסוד המרמה, העלו הצדדים טענות שונות ביחס לחלקים שהושחרו בהסכמה בהודעתו של גולדשטיין, כאשר כל אחד מהם רמז כי קטעים אלו עשויים לסייע לעמדתו. מאחר והקטעים האמורים לא עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי וגם לא לנגד עינינו, אין מקום להתייחס אליהם, לכאן או לכאן. מכל מקום, סבורנו כי גם יסוד המרמה מתקיים בענייננו, וגם הוא עולה מתוך הרשעתו של יגרמן בעבירת הזיוף. בהקשר זה ראוי לציין כי עבירת הזיוף ועבירת קבלת דבר במרמה מצויות שתיהן בסימן ו' לפרק עבירות הרכוש בחוק, שכותרתו "עבירות מרמה, סחיטה ועושק" (להבדיל מעבירת הגניבה המצויה בסימן א' לאותו פרק), ושתיהן מתייחסות גם לאותן הגדרות מושגיות. עוד נזכיר, כי גם הגדרת הזיוף שהובאה לעיל במסגרת האישום השביעי מפנה למושגים הטעיה ו"מרמה". אם כן, יסוד המרמה המשותף בענייננו הוא הצגת השיק על-ידי יגרמן כשיק אשר נמשך בסמכות לפקודתו של יגרמן, ואשר נחתם על-ידי בעלי זכויות החתימה במשב, שהם גבעוני והבי. מצג זה, אשר בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי יגרמן יצר אותו והיה מודע לשקריותו, מקיים את היסוד הנדרש.
--- סוף עמוד 201 ---
483. אשר לקשר הסיבתי בין המרמה לקבלת ה"דבר" ולמודעותו של יגרמן ליסוד זה, טוען יגרמן כי מהכרעת הדין לא ברור כיצד זה מתקיים בענייננו. עם זאת, גם כאן יש לבסס את הדברים על הודעתו של גולדשטיין, אשר סיפר כי היתה זו דרכו להלוות כספים ליגרמן תמורת שיקים שנמסרו כביטחונות. גם באשר לשיק הספציפי האמור סיפר גולדשטיין לחוקרים כי כאשר בא לפדות את השיק, צלצל אליו יגרמן וביקש ממנו להמתין. מכאן עולה בבירור, כי גולדשטיין ראה את השיק כשיק לגיטימי ובר-פדיון, וכי נתן את ההלוואה למשב רק משהחזיק בידיו שיק זה.
484. אם כן, יסודות עבירת קבלת דבר במרמה התקיימו בענייננו באופן ברור, ובדין הורשע יגרמן בעבירה זו. איננו סבורים כי קופחה זכותו של יגרמן להתגונן, מאחר ומלוא העובדות שהביאו להרשעה בעבירה זו צויינו בכתב האישום והיו ידועות לו. עבירת קבלת דבר במרמה היא עבירה קלה יותר מעבירת הגניבה, מאחר שההנחה העובדתית היא, לטובתו של יגרמן, כי "הדבר" שנלקח לא היה על חשבונה של משב ולא נפגעה זכותה הרכושית (על ההבחנה בין עבירת הגניבה לבין עבירת קבלת דבר במרמה ראו ע"פ 4985/13 חבר נ' מדינת ישראל, פסקאות 71-67 (20.8.2014)). יחד עם זאת, כפי שראינו לא נותר ספק כי יגרמן ביצע עבירה של קבלת דבר במרמה כלפי גולדשטיין, ומשכך יש לדחות את ערעורו גם ביחס לאישום השמיני.
האישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר
485. אישומים אלו הם אישומים נפרדים. הצד השווה שבהם הוא הרשעת המערערים בהפרת חובות הדיווח של חברות ציבוריות בקבוצה – פויכטונגר תעשיות ואפקון אלקטרו מכניקה (האישום העשירי), משב (האישום האחד-עשר) ופויכטונגר השקעות (האישום השנים-עשר). זאת, לאחר שהדו"חות התקופתיים של אותן חברות לרבעון הראשון של שנת 2002 לא פורסמו במועדם, דהיינו עד ליום 31.5.2002. למעשה דו"חות אלו לא פורסמו כלל, שכן ביום 22.7.2002, עם פתיחת חקירתה של רשות ניירות ערך בפרשה, לא ניתן היה עוד לפרסמם.
486. בפתח הדיון הכללי באישומים ניתח בית המשפט המחוזי את עבירת אי-הדיווח החקוקה בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, בזו הלשון:
"(א) מי שעשה אחד מאלה, דינו – מאסר חמש שנים או קנס פי חמישה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין:
...
--- סוף עמוד 202 ---
(4) לא קיים הוראה מהוראות סעיף 35כד, הוראה מהוראות סעיף 36, הוראה של הרשות לפי סעיף 36א, הוראה החלה עליו מכוח סעיף 36ב או הוראה מהוראות סעיף 37, או תקנות לפי הסעיפים האמורים,
או גרם לכך שב או בהודעה או במסמך רישום לפי חוק זה או תקנות לפיו שנמסרו לרשות או לבורסה יהיה פרט מטעה,
והכל כדי להטעות משקיע סביר;
לעניין זה, אם לא הוגש דוח תקופתי או דוח כספי ביניים תוך חדשיים מהמועד האחרון הקבוע להגשתו או עברו למעלה משבעה ימים מהמועד שנקבע להגשת דוח מיידי או הודעה, והם לא הוגשו, או לא נמסרו בהתאם לדרישת הרשות, תהיה זאת ראיה לכאורה כי מי שחלה עליו החובה להגיש דוח או הודעה כאלה נמנע מהגשתם כדי להטעות" (החלוקה לפסקאות אינה במקור, ונועדה לשם הבהרת הדיון דלהלן).
487. בענייננו, ההוראה הרלבנטית שהופרה היא החובה המוטלת על חברה ציבורית לפרסם דו"חות תקופתיים, לפי סעיף 36 לחוק ניירות ערך. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהיסוד העובדתי בסעיף 53(א)(4) כולל שתי חלופות: הראשונה נוגעת לנאשמים אשר אחראים, מתוקף תפקידם, לפרסום הדו"חות, כאשר אי עמידה בחובה זו מקימה את היסוד העובדתי של העבירה. החלופה השניה חלה על כל אדם הגורם להכללת פרט מטעה בדיווח. בנוסף ליסוד העובדתי בעבירה, נדרשת גם הוכחת קיומו של יסוד נפשי, והוא כי הפרת החובה או גרימת הפרסום המטעה נעשו על מנת להטעות משקיע סביר. לעניין זה, נקבעה בחוק גם חזקה הניתנת לסתירה, לפיה איחור של מעל לחודשיים בהגשת דו"ח תקופתי יהווה ראיה לכאורה לקיומו של היסוד הנפשי בדבר כוונה להטעות. בנוסף לכך הוטעם כי עבירה זו היא עבירה התנהגותית, וכי לא נדרשת תוצאה לפיה יוטעה המשקיע הלכה למעשה. עוד ציין בית המשפט את הפסיקה לפיה ניתן להשתמש בהלכת הצפיות לצורך הוכחת היסוד הנפשי, ככל שתוכח קיומה של מודעות להתממשות הטעיה של משקיע סביר כאפשרות קרובה לוודאי.
488. אשר לתכלית העומדת ביסוד עבירה זו, נסמך בית המשפט המחוזי על פסיקתו הענפה של בית משפט זה, המדגישה את חשיבותה המפליגה של חובת הגילוי בחברות ציבוריות, ועל זרימתו המתמדת של מידע מעודכן למשקיעים, על מנת שאלו יוכלו לקבל את החלטותיהם באופן מושכל, ולפעול בכללי משחק שוויוניים, ללא פערי מידע או העדפה של מי מהם. הדו"ח השנתי והדו"חות הרבעוניים הם המקור העיקרי לשקיפות ומידע בדבר פעילותה ותוצאותיה של החברה, והגשתם איננה תלויה בהתרחשות אירוע מסוים (להבדיל מדו"ח מיידי). לאור תכלית זו, קבע בית המשפט, עיכוב ולו הקטן ביותר בהגשת דו"ח תקופתי נחשב כאיחור נדיר בנוף הבורסאי,
--- סוף עמוד 203 ---
והרשות לניירות ערך נוקטת בעמדה קשוחה ונחרצת ביחס לתופעה שכזו, ובצדק. היא אינה נוטה לקבל בקשות להארכות מועד להגשה, אלא במקרים קיצוניים. זאת, מתוך הבנה כי גישה מקלה וחסרת הרתעה עלולה להוביל למדרון חלקלק, שבסופו הגשת הדו"חות במועדם תהפוך להמלצה בלבד.
489. בענייננו, כך נקבע, מועד הגשת הדו"ח היה יום 31.5.2002. ברם, המערערים לא פנו כלל לרשות עובר למועד ההגשה, לצורך קבלת ארכה. האיחור בהגשת הדו"חות עמד על כשבעה שבועות, ולמעשה הדו"חות לא הוגשו כלל, ופרסומם נמנע עם פתיחת חקירת הרשות ופשיטתה על משרדי החברות ביום 22.7.2002. מאחר שטרם עברו חודשיים מהמועד המקורי, לא מתקיימת החזקה בדבר התקיימות היסוד הנפשי. עם זאת, קבע בית המשפט, אין בכך כדי לומר שאין בחזקה זו רלבנטיות ראייתית. יש במשך האיחור הארוך כדי ללמד גם על מצבם הנפשי של האחראים לכך, בוודאי מקום בו העיכוב לא הגיע לסיומו ביוזמת החברות, וכאשר אין ראיה כי הדו"חות היו מתפרסמים בשבוע האחרון של חודש יולי 2002 אלמלא נפתחה החקירה. מדובר אפוא, כך קבע בית המשפט, באיחור מהותי ודרמטי, שגם אם אינו מקים את החזקה הרי שהוא "שואב" ממנה השראה חזקה.
490. אשר לאחריות חברי הדירקטוריון להגשת דו"חות תקופתיים, קבע בית המשפט המחוזי כי אלו נכנסים תחת החלופה הראשונה שבסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. כך, דירקטור עלול לשאת באחריות פלילית אם אינו מקיים את סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו ביחס לפיקוח על עמידת החברה בחובות הדיווח הקפדניות המוטלות עליה. סטנדרט זה עשוי לכלול, בין היתר, וידוא כי הדו"ח מוגש במועדו ולחלופין בדיקת מהותו של האיחור בהגשה, ירידה לעומק הסוגיה תוך היוועצות עם בעלי המקצוע המתאימים, עמידה על פעילות הנהלת החברה לקידום הסוגיה לרבות פניה לרשויות, כינוס ועדת הביקורת, ועד לנטילת סמכויות ההנהלה, במקרים קיצוניים. ככלל, על הדירקטורים מוטלת חובה לפעול להגשת הדו"חות במועדם, וכל אימת שלא פעלו לשם כך, הם אחראים לעיכוב בהגשת הדו"חות ומקיימים את היסוד העובדתי של העבירה.
491. לעומת זאת, בכל הנוגע לאחריותם של אחרים שאינם אורגנים בחברה, נדרש בית המשפט המחוזי לטענת המערערים לפיה לא ניתן להרשיעם בעבירה המיוחסת להם. זאת, מאחר והחלופה השניה שבסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך דנה רק במי ש"...גרם לכך שבדו"ח... יהיה פרט מטעה", ולא לעיכוב בהגשת דו"ח בכללותו. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה האמורה, בקבעו כי אין היגיון בטענה שמי שבאופן