--- סוף עמוד 45 ---
כיו"ר הדירקטוריון". לבסוף, פלד תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העמדת ההלוואה ליגרמן פגעה ביכולת התאגיד לעמוד בהתחייבויותיו. לטענתו של פלד, קביעה זו לא הייתה מבוססת.
112. אשר לאישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר פלד טוען שהעיכובים בהגשת הדו"חות שנדונו באישום העשירי והאחד-עשר נבעו ממחלוקות בין רואי החשבון של קבוצת פויכטונגר תעשיות לבין החברות הרלוונטיות. לטענתו של פלד, אף גורם לא התריע על המשמעות של עיכוב הדו"חות. ממילא, כך נטען, לא הייתה לו כוונה להטעות משקיעים. כמו כן, פלד תוקף את הרשעתו בעבירת הדיווח שיוחסה לו באישום השנים-עשר ונגעה לחברת פויכטונגר השקעות. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא שימש כבעל שליטה בפויכטונגר השקעות. פלד טוען עוד כי גם אם הקביעה שהוא היה בעל שליטה בחברה זו הייתה נכונה – הרי שלא ניתן היה לייחס לו אחריות פלילית בגין השפעתו על עיכוב פרסומם של הדו"חות שעה שהוא לא החזיק בתפקיד רשמי בפויכטונגר השקעות ולא השפיע בפועל על עיכוב הפרסום.
113. טענותיו של פלד באשר לערעור על גזר הדין – פלד טוען כי, מכל מקום, גם אם תישאר הכרעת הדין בעניינו על כנה יש להקל בעונשו. לטענתו של פלד, העונש שהוטל עליו אינו מידתי בהתחשב באופי העבירות שבהן הורשע ובחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. בהמשך לכך, הוא עותר להקל בעונשו ולפטור אותו מעונש מאסר בפועל. פלד מדגיש בהקשר זה כי גם רכיב הקנס בעונשו (בסך של 100,000 שקל) היה מופרז מקום בו אין מחלוקת כי לא הרוויח כסף מביצוע העבירות ובשים לב לכך שהוא לא היה אמור ליהנות מפירות העבירות של המערערים האחרים. פלד מצביע בהקשר זה גם על העובדה שעל יתר המערערים הוטל קנס בסכום נמוך יותר, חרף החומרה היתרה של העבירות שביצעו בהשוואה אליו. בא-כוחו של פלד אף הדגיש, לרבות בדיון שנערך בפנינו, את העובדה שהעונש אשר הוטל עליו עוכב לבקשתה של המדינה, דבר שהעצים את עינוי הדין שנגרם לו לטענתו בהתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות.
עיקרי התגובה של המדינה לערעורים
114. בתגובתה לערעורים שהגישו המערערים, המדינה טוענת שיש לדחות את כל טענותיהם – הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזרי דינם (שעליהם אף היא ערערה, כמפורט בהמשך).
--- סוף עמוד 46 ---
115. תגובת המדינה לערעורו של יגרמן כנגד הרשעתו בעבירות של גניבה בידי מנהל – המדינה טוענת – באמצעות באי-כוחה, עו"ד חנה קורין ועו"ד יוני לבני – כי יגרמן מילא במעשיו את כל היסודות הנדרשים לעבירה זו, ובכלל זה היא טוענת שהוכחה כוונתו לשלילת קבע (כמפורט בהמשך, טענות דומות מעלה המדינה גם בעניינם של גבעוני והבי). המדינה טוענת שאין כל נפקות לעובדה שחלק מהכספים שנדונו באישום הראשון הוחזרו לחברות, מאחר שהמועד הרלוונטי לבחינת השאלה האם הייתה כוונה לשלילת הקבע הוא מועד נטילת הכספים, ובשים לב לכך שגניבה אינה עבירה תוצאתית. המדינה טוענת כי בעת נטילת הכספים העמיד יגרמן את כספי החברות בסיכון שעה שלא הייתה ודאות כי יהיה בידו להשיב כספים אלה (והוא הדין, כאמור, גם לגבי גבעוני והבי). המדינה מוסיפה וטוענת כי המבחן המרכזי לבחינת קיומה של כוונה לשלילת קבע הוא מבחן סובייקטיבי, וכי המבחן האובייקטיבי נועד רק לשלילתו של פטור מאחריות במצבים שבהם הגנב מסתמך על תקווה לא-ריאלית להשיב את הכספים. לבסוף, המדינה טוענת כי לשיטתה, לצורך הכרעה בעבירה של גניבה בשליחת יד (לפי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין), כלל לא נדרשת הוכחת היסוד שעניינו כוונה לשלילת קבע. לטענתה, יש להבחין בעניין זה בין גניבה על דרך של נטילה (שם נדרשת הוכחת יסוד זה) לבין עבירת הגניבה בשליחת יד. לטענת המדינה, אי-אזכורו של יסוד זה בלשון העבירה מוביל למסקנה שהוא אינו נדרש.