"שיטה זו בהקשר של ענייננו חותכת באזמל "גס" את תמונת אמצעי השליטה בתאגיד, ועושה שימוש בחזקה חלוטה אשר אינה משקפת את מציאות הדברים כהוויתה. מרגע שבעל שליטה בתאגיד נחשב כמי שמחזיק בכל אמצעי השליטה שמחזיק התאגיד הנשלט בתאגיד אחר, נחסמת הבחינה האמיתית של מצב הדברים במציאות באשר לקיום גורמים אחרים המחזיקים באמצעי שליטה
--- סוף עמוד 98 ---
בתאגיד. איתורם של גורמים אלה – אף שאין בידם שליטה – הוא חשוב לצורך זיהוי מוקדי ההשפעה ובירור זהותם של מוקדים אלה" (שם, בעמ' 126; ההדגשות אינן במקור).
242. יחד עם זאת, בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי בדיני החברות יש לבחון אחזקות פירמידאליות על-פי שיטת איתור בעל השליטה, תחת שיטת המכפלות. לפי גישתו, השיטה אשר מגשימה בצורה הטובה ביותר את התכלית שבבסיס הליכי אישור עסקאות עם בעלי שליטה, היא דווקא שיטת איתור בעל השליטה, וזאת לאור המבחן המהותי שבבסיס המונח, והוא יכולת ההשפעה על פעולת התאגיד. כל ראיה אחרת, קבע בית המשפט המחוזי, תהא מלאכותית ותחטא לכוונת המחוקק (פסקה 583 להכרעת הדין).
243. בערעורו טוען יגרמן כי בית המשפט המחוזי שגה באמצו את שיטת איתור בעל השליטה, שכן זו נדחתה במפורש בפסיקת בית משפט זה בעניין חדשות ישראל, אשר ניתנה כשנה לפני האירועים מושאי כתב האישום. לאחר בחינת הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי אין לקבל טענה זו, וכי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר הפרשנות הראויה היא זו הקולעת יותר בנסיבות העניין.
244. התופעה של מבנה אחזקות פירמידאלי היא תופעה נפוצה בעולם בכלל, ובישראל בפרט. על-פי דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק (הידועה גם כ"ועדת הריכוזיות"), במשק הישראלי קיימות כ-24 קבוצות עסקיות אשר שולטות בכ-68% מהחברות הציבוריות (במונחי שווי שוק). בקרב קבוצות אלו, מבנה אחזקה פירמידאלי הוא מבנה נפוץ, כאשר רמת הסינוף (אורך השרשרת) ביניהן משתנה (טיוטת המלצות ועדת הריכוזיות, בעמ' 87-80).
245. מבנה אחזקה מסוג זה נוטה להחריף את בעיית הנציג הקיימת ממילא בכל מבנה תאגידי, וזאת בשל הקצנת ההפרדה בין בעלות לבין שליטה. יצירת שרשרת חברות בה כל חברה שולטת בזו שמתחתיה, אך אינה מחזיקה במלוא זכויות ההון שבה, גורמת לפער (Wedge) הולך וגדל בין זכויות ההצבעה לזכויות ההון, עד למצב שבו בעל השליטה המקורי, בראש הפירמידה, יכול לכוון באופן מוחלט את פעילות כל החברות שבפירמידה, תוך אחזקה באחוז קטן מאוד מהזכויות ההוניות (והסיכון ההוני) שבכל חברה וחברה. ככל שהפער האמור הולך וגדל, פוחתים תמריצי בעל השליטה לפעול לטובת התאגיד וגובר החשש להפעלת השליטה לשם הפקת רווחים פרטיים על חשבון החברה ובעלי מניות המיעוט (אהרוני-ברק, בעמ' 37). המלומדים מצביעים על