המערערים לטעון לפני בית המשפט המחוזי כי שנהב הוא למעשה עד מדינה שקיבל הטבה בדמות אי-הגשת כתב אישום נגדו, וכי ההודעה מטעם המדינה היוותה אזהרה ואיתות לשנהב כי מוטב לו לשתף פעולה עמה, פן ימצא עצמו בחזרה על ספסל הנאשמים. בנוסף לכך טענו המערערים כי נפלו בעדותו של שנהב סתירות וכשלים שונים, בגינם אין לייחס לעדות זו משקל כלשהו. כך נטען, בין היתר, כי אין לקבל את גרסתו של שנהב לפיה רוקנו המערערים את תפקידו כסמנכ"ל כספים מכל תוכן מהותי, וכי מרכז הכובד של ההתנהלות הפיננסית הועבר לידי יגרמן. המערערים הצביעו על שורה של פעולות בהן היה שנהב מעורב, וטענו כי מעורבותו לאורך השנים בחברות, והעובדה כי לא התפטר מתפקידו, מלמדות כי בזמן אמת לא סבר שנהב שקיימת בעייתיות בדרך ההתנהלות הפיננסית של הקבוצה. יתרה מכך, לטענת המערערים הוכח כי שנהב ניצח על תהליך טשטוש והעלמת שמה של קדי מספרי הנהלת החשבונות של משב, על אף שידע שהמסמכים אינם ערוכים באופן המקובל ואינם משקפים את המציאות. לאור האמור נטען כי ככל שבוצעו עבירות, הן בוצעו גם ובעיקר על-ידי שנהב, ולא ניתן לקבל את גרסתו אשר גלגלה את האחריות לפתחם של יגרמן, פלד וגבעוני. הטוען המרכזי בסוגיה זו היה פלד, שטען כי עדות שנהב היתה המסד להרשעתו, וכי המדינה, בלהיטותה, החליטה להעידו כעד תביעה תוך התעלמות ועצימת עיניים מהעבירות שביצע. מנגד טענה המדינה בסוגיה זו, כי שנהב איננו עד מדינה כלל. המדינה הסבירה כי ההחלטה שלא להעמיד את שנהב לדין לא היתה בגדר טובת הנאה, אלא החלטה עניינית מקצועית שהתקבלה לאחר קיום שימוע בעניינו. לטענתה קיים "קו רחב ועבה" המפריד בין שנהב לארבעת המערערים, נוכח היותם של האחרונים חלק מקבוצת השליטה ומי שעמדו לצאת נשכרים מהצלחת הפעולות שנעשו. ההודעה שקיבל שנהב, על דבר היות ההחלטה שלא להעמידו לדין נכונה "לשלב זה", נוסחה בנוסח המקובל לתיקים מורכבים בהם ההחלטה הסופית יכולה להעשות רק לאחר בחינת התיק כולו. מכל מקום, הטעימה המדינה, עיקרי הדברים ששימשו כראיות נגד המערערים נאמרו על-ידי שנהב דווקא בחקירות הראשונות, בהן נחקר תחת אזהרה, ואילו בחקירות המאוחרות יותר חזר שנהב על עיקרי הדברים, תוך שהרחיב את הדיבור בנקודות מסויימות.
277. בנוסף לטענות בדבר מעמדה העקרוני של העדות, יצא קצפם של המערערים גם על הליך הרענון שבוצע לשנהב מטעם הפרקליטות, שכלל לטענתם הצגה של מסמכים חדשים, גרסאות של עדים אחרים ושאלות מדריכות פסולות, באופן שהפך את ההליך למעשה מרענון זיכרון גרידא לביצוע מקצה שיפורים מהותי בעדות. לטענת המערערים, התנהלות המדינה בהקשר זה חרגה באופן בוטה מהכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, ודי היה בה כדי להביא לפסילתה או להפחתת משקלה של העדות.